לִילִיאָן (לֵאָה) שׁוֹקְרוֹן בֶּנְטוֹלִילָה
אני מתהלכת בעיר, עיר שוממה, עגומה. אינני מבינה. אני מתקרבת לבריות, משתוקקת לשוחח, הם אינם מדברים איתי. אני רוצה לחבק, הם אינם מחבקים אותי. אני חפצה לצרוח, הם אינם מטים לי אוזן. אני תרה אחר חיבוק, מתהלכת בין אילנות, דומה שהם קשובים אליי.
הציפורים נשמעות יותר מאשר בעבר. דומה שהן שמחות. הפרחים פתוחים, מדיפים ניחוח חריג. אני תרה אחר חיבוק, מתהלכת בין מסילות, דבקו בי כמה כלבים, דומה שברצונם לומר דבר-מה, משהו הם אכן אומרים ונראים עצובים, תרים אחר חיבוק, כמוני. איפה בעליהם? מה אירע כאן בעיר? בעודי מתהלכת לאורך החוף, הגלים חשופים ורק הסלעים מתעלים עליהם, בקושי. אני תרה אחר חיבוק. רק רגע, עליתי על מישהו. סליחה, אדוני, מה קורה כאן בעיר? הולכת ומתהלכת אינני מוצאת את שאני מחפשת, איפה האנשים? חבריי, משפחתי, אפילו ארצי, הכול נראה אחרת. ואינני מחפשת אלא חיבוק. הגבר אינו משיב, הוא בקושי לוחש. בינתיים נכנס לחנות קטנה, גדושה ביותר מדי אנשים. כולם מרוחקים זה מזה, אינם פונים אליי בדברים ואינם משוחחים אף זה עם זה. עדיין איני קולטת. רצוני בסך הכול בחיבוק. לרוב אין שום קושי למצוא. ניסיתי ליפול, להתכופף, למות, לו רק כך… אך גם כך איש אינו פונה אליי בדברים, אף לא מתקרב. הזעיקו אמבולנס למקום ובינתי מסתתמת כפליים. העמדתי פני מתה, לא מגע, לא חיבוק. בבית החולים נחה דעתי, לפחות נגעו בי, כיסו אותי, בכל זאת הייתי מישהי. בצאתי ראיתי אותה עיר עצמה, שוממת, עגומה וריקה מאדם. מי שאינם מחבקים, מחייכים, אינם בני אדם. אולי בבוא העת אזכה בחיבוק, אתור אחריו בבית העלמין. שם למרות הכול בוכים ומתחבקים, ועם זאת… אני רואה שם אתי חפירה, חול, בורות וקברנים עוטי מסכות, נראה שרבים מעוזבי העיר עברו להתגורר כאן. ואף על פי כן אף חיבוק. איך יחבק אותי מי שאינו מדבר עוד? בהתהלכי בגן, אני נתקלת בילדים. שום חיבוק גם מהם, הם אומרים: ההורים לא מרשים. ועדיין נשגב מבינתי מה אירע בעירי. כל רצוני בחיבוק. בסופו של דבר אמצא אותו.
לִילִיאָן (לֵאָה) שׁוֹקְרוֹן בֶּנְטוֹלִילָה נולדה בבירת ונצואלה, קראקס, בשבעה במארס 1961 למשפחה ספרדית של יוצאי מרוקו שהיגרו לדרום אמריקה. במשך שנים רבות עסקה בחינוך ועד לפני ארבע שנים שימשה מנהלת בית הספר היהודי בעיר הולדתה. מתגוררת בקראקס ועוסקת כיום בכתיבה.