אורי אסף
בית הקברות היהודי החדש, פראג
אין מה לחפש אסתטיקה על המצבה של קפקא. אין שום טעם לחפש את מה שממילא איננו. גם בשׁוּרות “הטירה” היא איננה. העמודים עמודי אבן, כמוהם כמצבה. הוא שוכב עם הוריו באדמה. קר יותר מהאבן. עמודי אבן כאלה הם גם קטעי הסיפֵּר. “האפוריזמים מִצִּירָאוּ” הם אנחות, “המשפט” מדיף ריח של חלום. עמוס אילון כתב על תיאודור הרצל כך: הוא הורה בצוואתו מה לעשות בעצמותיו, כמו יעקב. איך ייתכן שמאחורי האבן או המגבעת יסתתר דבר מה טוב יותר מן הזוועה? לנוכח פְּרוּסְט, קפקא כמוהו כמו המצבה שלו עצמו, היא שאינה יכולה להיות האחת והיחידה של איש. מדוע לא היה יכול לרדת בגפו אל בור הקבר? הרחק מהוריו? ביחידוּת. אז אולי היה אפשר למצוא שם איזושהי אסתטיקה. אלא שגם כאן רצה להיות כיאה וכנאה. אצלו השמש אף פעם אינה זורחת. המצבה היא אבן מטופשת, מרובת זוויות. חזיתה חקוקה בחלקה בבדולח, חלקה האחורי איננו. מוטב כך מתצלום מרוטש, או מאותה מודעת אבל עבת אותיות ושחורת מסגרת בגרמנית ובצ’כית יחד: “Unser Sohn, Naš Syn”. אילו כתב קפקא בצ’כית הוא היה אובד כמחט בערימת שחת. כיום צ’כים כדת וכדין, בדיוק כמו ההונגרים, כבר קורנים בצילו החביב של קפקא.
מְנַתֵּחַ המוח
עלִינו ארבעתנו, אוחזים בכפות רגליך ובבתי השחי שלך. בבית החולים תחב את ראשו מבעד לדלת המטבח פרצוף מזוקן בחלוק לבן שתכף ומיד פצח בברכה מאולתרת בעברית. בשלב זה כבר שכבת במיטת בית החולים (אני כותב על כך כחוֹוֶה דֵזָ’ה ווּ, וייתכן שכך אכן יהיה). לאחר מכן המשיך המזוקן בדרשה קצרצרה עד מאוד ותוך כדי כך לא הביט באיש. אף אחד זולתי לא הבין מלה וחצי מלה מדבריו. לשם מה נחוץ “מורה נבוכים” על ערש דווי? ומי פה בדיוק הנבוך? לבסוף נרכן המזוקן וגהר על ראשך, משך לצדדים את שערך, אולם שום אות לא בצבץ על פניו. כך אירע: המבוע הצלול במוחך נסוג בחזרה אל המצולה, הפתח נסגר. השלב הבא הוא ההחלמה של הגולגולת (בארמית: תיקונא דגולגולתא, ר’ את הקירבה הלשונית לגבעת גולגולתא). החלפתי שתי מלים עם הרופא, שכבר עמד ולראשו כובע אשר השתלשל עד כתפו. כובע בצבע בורדו. כובע וכתף ותו לא. אותו אדם בקושי גבוה יותר מספר פתוח. מתחת לכובע הבורדו הכול בכל זאת בא בחשבון.
אצל רופאת העיניים
קבוצת בתים בירושלים לפני הצהריים ביום מושלג. בשלג אבן מסותתת, ברזלים שחורים בולטים ושיחים אחדים. רופאת העיניים גרה בבית שבמעלה הרחוב. קר. מחדר המדרגות נפוץ ריח חציר טרי. דומה שהשלג מכסה את החורבות, אין נפש חיה בחוצות. דפקתי על הדלת. החדר היה מלא, הכול ישבו מסביב לשולחן. ראשה של רופאת העיניים היה עטוי רדיד כחול. מבוגרים, פנים מזוקנות, עיניים חיוורות גדושות לחלוחית, אנשים נטולי ריסים. צאצאי אנוסים בבגדים מוכתמים. כאשר נכנסתי אל רופאת העיניים השבתי לה במלים “ברוכים הנמצאים”, ובה בעת הישרתי מבט אל עיניה התכולות הבהירות. הבטתי מבעד לחלון, בשלג בתים אחידים בצורתם, צמחי ברזל מטפסים על הכתלים. בעודי שקוע בהמתנה התרפקו הבתים אלה על אלה בחיפוש אחרי חמימות משותפת. מכלול הבתים יצר האנגר דמוי כוורת סביב הבריות. חיים ספוגיים, כאלה המחזיקים יחדיו כל נשימה ונשימה. קשה להתקרב לספוג, הוא תופח ומתנפח מרוב זיעה. רופאת העיניים לא הלכה לשום מקום. מגוריה הם בחדר הפנימי שבמִרפּאה. היא מדברת על הקירבה המשפחתית למלך שזקנו אדמוני ועיניו נטולות ריסים, ותוך כדי כך ניגשת אלי. שעה ארוכה זה המצב.
דקתיים ביום
רחש נפילתם של הערמונים על עלי השלכת. תנועה רבת משלבים בעצים שבסביבות אגם גארדה. צמיחת עליו של עץ הערמון, הזדקנותם, אובדנה של התנובה, נשירת העלים. כל זה בעת ובעונה אחת. תנועה בדומייה. כאשר אני שומע את המקהלה במלוא הכובד: Rex tremendae. כלום אין הדבר מעורר בדידות? נמלטתי אל החדר האחר, משכתי את הדלת בזהירות אחרי. היתה זו דלת לבנה נוקשה שלא היטיבה להיסגר, הגיפו אותה והיא שבה ונפתחה. ממעל ריחפה סכנה: עלולים לשמוע את הרעש ולתפוס אותי. אולם החדר האחר היה כה מרתק שהשתופפתי ונטעתי את מבטי בקיר שדמה לצידו של בית זכוכית עצום, עטוי שבכת סורגים. מאחוריו היו מים ושׂחה בהם כל גוף וגוף, גופות אשר עד לא מזמן היו גופים ניצבים בשוּרה, או שרועים בשוּרה על מיטת בית החולים הלבנה. הכיצד נקלעו הנה? מעבר למעקי המיטות, מעקים מקושתים ומצופים בלכה לבנה, היו מים, אמצעי סופי. קשרו את עינינו ואת פיותינו והניחו לנו לבעוט בקיר הבריכה כדי להתרחק ממנו. החדר האחר היה העולם הבא, המקום שנקלעתי אליו בדרך קצרה, ואולם נשארתי בחוץ. פשוט נשארתי מחוץ לשורה.
ארבעת קטעי הסיפורת השירית שלעיל מרכיבים את החלק הראשון ביצירה “קפקא בתמונות” שכוללת עשרים וארבעה חלקים ושבמקורה ראתה אור בבודפשט בשנת 2017. המשורר והצייר אורי אסף נולד בשנת 1942 בחיפה ובילה את נעוריו ובחרותו בהונגריה. במשך עשרות שנים עבד כפרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. פירסם בהונגרית שבעה ספרי שירה. “קפקא בתמונות“, ספרו הראשון בעברית, ראה אור בהוצאת כרמל.
“הארץ” מדור ספרים, 8.5.18
לדף תרגומי סיפורת מהונגרית