מחשבות על מלכודות החרדה בקשר הורה-ילד ועל הצורך במרחב לחשיבה
מאת ד”ר תמר אנג’ל
ברומן “שיבת הבן” מתארת הסופרת הפינית אֵווָה טִיקָּה (1993) תהליך התפתחות נוגע ללב של אֵם המתבוננת ביחסיה עם בנה היחיד. בתחילת הסיפור מתבשרת האֵם שבנה, המְּרַצה עונש מאסר בגין הריגה, אמור להגיע לחופשה מהכלא. כדי להגן על עצמה מפניו, מכינה האֵם במרתף ביתה מקלט שבו תשהה לכשיגיע. במקום המוגן, היא מתפנה להרהר באהבה אימהית, נזכרת בניצנים הראשונים של התנהגויות הקצה של בנה ונזכרת שגם בעלה, שנפטר כשהבן היה בגיל ההתבגרות, בחר להעלים עין ולא להתמודד. היא מנסה לפענח את המתחולל בנפשה. “כשהחתלתול של בת השכנים נמצא טבוע בבוץ הבאר ואמה האיכרית באה לדבר אתי על העניין, בהתחלה כעסתי וסירבתי להקשיב. האשמה הוטלה על בשר מבשרי, האיום ריחף על חיי שלי, התגוננתי נואשות ועמדתי לגרש את האורחת, אולם היא נשארה לשבת.” […] “הבנתי,” אמרתי וקיוויתי שהיא תסתלק. הרגשתי שמנסים להטביע אותי כמו שהטביעו את החתלתול. למה לא מניחים לי?” (מתוך “שיבת הבן”, עמ’ 27). ניתן לראות בסצנה זו כיצד אֵימה וחוסר אונים – תרתי משמע – מציפים את הדוברת ומאיימים להטביע אותה. השכנה באה לספר לה על מעשיו של הבן ומן הראוי היה לתת על כך את הדעת, אך האֵם, תחת גודש של כאב וחרדה, מבקשת שיניחו לה מהתמודדות עם הידיעה הבלתי-נסבלת. עבורה השכנה היא ה”אכזרית”. הפסיכואנליטיקאי פיליפ ברומברג (1988), הרואה את האדם כמורכב ממגוון היבטי עצמי, מציע כי במצבי עוררות רגשית הנחווים כמסוכנים אנחנו מתנתקים מחלקים מסוימים כדי להגן על עצמנו. מדובר במצב תודעתי שנועד להגן מהתפרקות. המנגנון ההגנתי פועל כך שתכונה קשה לעיכול שייכת לאחר ולא לי או ל”בשר מבשרי”. בסיפור, האֵם מנסה באופן נואש להרחיק ולמסך את “האיום שמרחף על חייה שלה” – מעשיו של בנה.
לאֵם בספר אין שם. מתרגם הספר, ד”ר רמי סערי, מתייחס לכך באחרית הדבר: “לא בכדי איננו זוכים לדעת מה שם האֵם שבספר, שהרי לפני כל דבר אחר היא רואה את זכות קיומה בעצם אימהותה. […] בעטיין של מסירותה הכנועה והבלגתה השיטתית חדלה גיבורת הספר להיות אימא, והיא נעשית “האֵם”, כלומר מייצגת את המיתוס האימהי. בכלל זה היא רואה לנכון להתעלם מצרכיה ומדיכאונה.” (שם, עמ’ 162). בתחושת הסבל של האֵם משולבים רגשות אשמה, ביקורת עצמית, וחוויית כישלון בהורות. במילותיה: “הרי אדם חייב להסתדר עם ילדו בעצמו, בעיקר כשמדובר בבן יחיד. איזו מן אימא זו שאינה מסתדרת עם בנה יחידה?” (שם, עמ’ 14). “עליי להיפטר תכף ומייד מהדיכאון המטופש הזה; דיכאון אצל אימא הוא בגידה במשפחה.” […] “יש לאסור על אימא את הדיכאונות.” (שם, עמ’ 22). נראה שהאשמה, הבושה, והתחושה שעל כל אדם לפתור את בעיותיו בעצמו, במיוחד כשמדובר בבעיות עם ילדך-שלך, שוללות מבחינתה את הלגיטימציה להכיר ברגשותיה ולהתייחס אליהם כמקור מידע מהימן. התחשבות בצרכיה האישיים נתפסת כלא ראויה, כאנוכיות, והיא רואה את ההגנה על בנה כחובתה העיקרית. כתוצאה מכך, ביחסה ההורי של האם משודר המסר “your wish is my command”, מסר של ריצוי, המזמין תובענות ותוקפנות. בקטע המצוטט הבא, הבן דורש מאימו כסף לרכישת מכונית: “‘אני לא ארוקן את החשבון שלי,’ אמרתי וניגבתי שוב את משטח הכיור המנוגב. סחטתי וסחטתי את המטלית שבידי. אָאַרו עמד לידי תובעני. הבנתי שלא יניח לי עד שיקבל את מה שהוא רוצה. חזהו התבלט לפנַי קשוח ורחב. בתוכו רחשו הריאות, החיים, חשתי את חומו הזר. הייתי כה בודדה, עוצמַת הבדידות כמעט הפתיעה אותי.” […] “בשביל מה את צריכה את הכסף הזה, נקבה זקנה?” “בשביל להאכיל אותך. רק הרגע אכלת מהכסף הזה.” הוא התרחק ממני קצת אבל לא כדי לפַנות לי מקום, אלא כדי שהמכה שלו תצבור תנופה. ואז היא באה. מעדתי על משטח הכיור ועצמתי את עיניי, אבל לא הייתה מכה שנייה. כשפקחתי את עיניי, הוא כבר לא היה שם.” (שם, עמ’ 61-62).
ניתן לראות שהכוח והשליטה באינטרקציה מצויים בלעדית אצל הבן, ואילו האֵם מקבלת בהכנעה את האופן שבו מתנהל הדיאלוג, הכולל אלימות. בדיונה על הספר מתייחסת ההוגה מיכל בן-נפתלי (2017) למפגש עם חווית הרוע, שיש בכוחו לרוקן את מי שנמצא בקשר איתו מהיכולת להגיב. היא מדגישה שההתייחסות לרוע אינה לקיומו האובייקטיבי, אלא לרגשות ולסבל שהוא מעורר אצל האחר. לדבריה, בהיותה מושא להתעללות, האֵם נעשית חלשה ופסיבית ומאבדת את החירות להגיב, עד כדי התרוקנות מדמיון ומיכולת חשיבה. כמו כן, ניתן לראות בתגובת הבן את המעגל השלילי המתרחש מול חולשה. חולשת האֵם מגרה את הביזוי והסדיזם של הבן, ומעצימה את הניכור שלו כלפיה. האֵם, ברוב ייאושה, מאפשרת לבנה לכנותה “נקבה זקנה”. היא אינה מוחה. כך נוצרת הסלמה והחרפה של הפגיעה. אפשר להבין את המעגל השלילי באמצעות המונח “סביבה מתירה”, שטבע הפסיכיאטר איתן לבוב בהתייחס לסביבה שמאפשרת לילד לא לפתח יכולות חיוניות להתמודדות עם קשייו. כך, חולשת האֵם מחזקת את נטייתו של הבן לבטל אותה, להתעלם מהאחריות על מעשיו, ולהשליך את כל קשייו וצרכיו על הזולת המאפשר, האֵם. זאת להבדיל מ”סביבה מגדלת”, המכוונת את הילד בהתאם לערכים שההורה מאמין שחשובים לתהליך ההתפתחות של ילדו (לבוב ואלקיים, 2017).
אותו תמהיל של התבטלות, גוננות-יתר ופחד מופיע גם בסיפורו הקצר של ריימונד קארבר “למה מותק?” (1994). גם בסיפור זה התמה המרכזית היא תגובת הכחשה של אֵם להתעללות בנה בחתול של השכנים. הדמיון הרב ל”שיבת הבן”, דפוס התגובה הזהה של אֵם פינית ואֵם אמריקאית, עשוי להצביע על עיקרון מרכזי בנפש ההורית – הנטייה לחלץ את הילד מכל מצב מעורר חרדה. הנטייה לגוננות-יתר של הורים בתגובה למעשים מזעזעים של בנים מתבגרים מופיעה כתמה מרכזית גם בספרו של הרמן קוך “ארוחת הערב” (2010). גם כאן אנו פוגשים הורים מגוננים שהודפים את ההאשמות נגד ילדיהם. אף שהספרות אינה משקפת במדויק את המציאות, עדיין אפשר לראות בסיפורים אלה – שנכתבו בעשורים האחרונים – אילוסטרציה לדפוס התנהגות שכיח בעולם המערבי כיום. זהו דפוס שאנו כמטפלים מרבים להיפגש עמו בקליניקה: הורים בעלי יכולות קוגניטיביות, ערכיות ומוסריות, המוכנים במצבים מאתגרים לנהוג באופן שסותר את עמדותיהם החינוכיות והחברתיות, במקום להישיר מבט לערעור מבית של תפיסות עולמם.
המהלך המרתק בספר הוא הסתתרותה של האם במקלט שהיא מוצאת במרתף ביתה: “אני מתכוננת ללון במחסה שלי הלילה. אסור שיישאר למעלה שום דבר שיעיד שאני בבית; עליי לגרום לו לחשוב שנסעתי. את העיתון של היום ושל אתמול אני מחזירה לתיבת הדואר, רעיון גאוני שצץ לי פתאום. צריך לכסות את החלונות בווילונות.” […] “לאָאַרוֹ אין מפתח, החלפתי את המנעול. הוא ייאלץ לפרוץ ויזעם. הוא מסוגל לכל דבר. אבל אימא איננה בבית. הכעס יישוךְ ויימוג.” (שיבת הבן, עמ’ 13). בהתבצרותה במרתף, טוען סערי, האֵם דוחפת את עצמה לעמדת הקורבן, “כולאת את עצמה במו ידיה – גוזרת על עצמה את העונש אשר נגזר על בנה” (שם, עמ’ 160). גם בן נפתלי מצביעה על הדמיון בין כליאת הבן לבין זו של האֵם. היא מתייחסת למיקומו הפיזי של המקום, חלל תת-קרקעי קלאוסטרופובי, המזכיר קבר.
בעיניי, יש לראות את ירידת האם למקלט כפשוטה: האם מבקשת להגן על עצמה, ולכן מוצאת מפלט שבסופו של דבר כנראה אכן מציל אותה. למרות הפן הקיצוני ואף המזוויע של “שיבת הבן”, אני מציעה לראות את הפתרון של האֵם, שמתכנסת בקומת המרתף, כפתרון זמני שיש בו דווקא היבט מסתגל. זו הלוא דרך ההתמודדות שלנו כמטפלים: לקיים מרחב זמני שבו אפשר להיזכר, להרגיש, ולחשוב על מנת למצוא היכן הסתתרה הידיעה. בעברית, שורש המילה “מַחֲסֶה” (שבה משתמש המתרגם) הוא גם השורש של המילה חס, שמשמעה “ריחם”, “חמל”. חמלה עצמית מבטאת החזקה מאוזנת של קשיים לעומת הזדהות יתר עמם. לכן, בעיניי, ניתן לראות במחסה מעין רחם נפשי להתבוננות, בו נוכחת החמלה – חמלה למעשינו, לעצמנו ולסביבתנו. את הבחירה של האם במקום מוגן אפשר לראות כבחירה במרחב מתאים להתבוננות חודרת. דווקא במקום המסתור הדוברת מפסיקה להסתתר מעצמה. אף שעל פניו נראה שהיא מתנתקת, שם היא מנצלת את ההזדמנות לפרוס בפני עצמה את התפתחות הקשר עם בנה. במחסה האֵם מוגנת. היא יודעת שבנה יזעם, אבל הוא ייאלץ להתמודד בכוחות עצמו, מבלי שהיא תהיה בהישג ידו. המפתח החדש של הבית נמצא אצלה, והשליטה בידיה. במחסה אפשר לבוא במגע עם חלקים בנפש שהמגע עמם לא התאפשר בחיי היום יום. במקלט היא איננה לכודה באופן חד-ממדי במלכודת החרדה. מקום המסתור הוא זה שמעניק לגיבורה את האפשרות להרחיק אל מעבר לפחד ולאשמה. לקראת סוף הרומן היא אומרת: “אני מבינה ונבהלת כל כך, שעורי מתכסה בן-רגע זיעה. אחר-כך דעתי מצטללת ונרגעת: שמא רק עכשיו הבנתי מה עליי לעשות? והרי זה מובן מאליו במשך זמן כה רב. היכן הסתתרה הידיעה? מי אמר שעליי להחזיק מעמד ולסבול? אני יכולה להחליט בעצמי בדבר חיי, לזכות בחופש הנכסף ממש ברגע זה. לא נגזר עליי להעביר את שנותי כלואה בתוך האבן הזאת.” (שם, עמ’ 113). כאן הטקסט מציע התפתחות שמובילה להארה מעניינת: מצד אחד, הסגנון המאופק מדגיש את תהומות הכאב והייאוש השקט, ובו בזמן המחסה מאפשר לאֵם להתחיל להכיר בדרגות החופש שלה. במקום המוגן הנפש אינה מגיבה אוטומטית, איננה נתונה למערבולת, וניתן להתחיל להציב סימני שאלה: “מי אמר שעליי להחזיק מעמד ולסבול?”, או במילים אחרות: מתאים לי להיות אימא מוכה?
הפסיכואנליטיקאי בועז שלגי (2010) מציג את המשגתו של מייקל אייגן למונח חופש: “היכן שהיה הדומם (המאובן, הקפוא) יהא הנמצא בתנועה”. החופש הוא אפוא התעוררות התובנה שגם במצב שלא ניתן לשינוי, ישנה יכולת בחירה. רק במחסה מתקיים המתח הדיאלקטי בין התגובה האוטומטית החרדתית, המבוטאת בגוף, בעור המתכסה זיעה, לבין החלק החושב – אותה ידיעה שהסתתרה. כלומר, נראה שהמחסה מאפשר תנועה לכיוון יותר אינטגרטיבי, כך שהנוכחות ברגש מופיעה לצד התבוננות מושכלת.
“שיבת הבן האובד” (והאבוד) הוא סיפור מן הברית החדשה, המשמש כמשל לקבלת החוטאים על ידי האל, אם יחזרו בתשובה. השיבה הביתה ב”שיבת הבן” של טיקה – שיבתו של הבן מהכלא, המאיימת על אימו – היא היפוך אירוני למשל הדתי. אך לצד שיבת הבן מתוארת בסיפור שיבה אחרת – שיבת האֵם לבית שלה, לעצמה. במקביל לשחרור המוטל בספק של הבן, האֵם – בחסות המחסה – היא המתחילה ליצור מרחב לחירותה, לבנות כאישה וכאדם בית פנימי מוחזק יותר ויציב יותר.
התפרסם באתר “פסיכולוגיה עברית” בתאריך 25.5.2023.