רעב

ראיה סייקינן, תרגם מפינית: רמי סערי

מה רודף אדם ומה דוחף אותו? חשבתי כשפסעתי בהמון אל ביקורת הדרכונים. איזה דם צועני מוביל אותי? חשבתי כשראיתי את תיקי נסרק אלקטרונית ובו בערבוביה הספרים, הבגדים וכל הניירות הריקים והמלאים. איזה חיפזון לראות את כל הטוב והרע שבעולם? חשבתי כשצעדתי לתוך מנהרת הפלסטיק השקופה שנטתה בהתמדה והוליכה מעלה מעלה אל האונייה. איזה רעב, איזה צמא? הרוצה לראות מראות יפים, כמוני, חשבתי כשיצאתי ממסדרון הפלסטיק לאונייה, צריך לעבור דרך מראות מכוערים כדי להגיע ליעדו. האם מכך נובע הזוהר הנוגה של היופי? האם משום כך אנו בוכים בחתונות וכשילד נולד? סוסי סחרחרה נידונים להסתובב במעגל נצחי לצלילי מוזיקה שמחה. נזכרתי בסחרחרה שעצרו למשך הלילה וכיסו בבד, הסוסים נחו, המוזיקה נדמה, לקחו את הילדים לישון. מדוע נבהלתי פתאום? דמיינתי את הסוסים התמירים והחטובים לבדם מתחת לבד, בחושך, מבט אל העתיד.

ישבתי לצד החלון, והאונייה ניתקה מהמזח. רחרחתי את עורי, אבל הריח נעדר. בארץ הזאת חשתי את ריח העוני, והוא היה שונה מצחנת האדישות שהשמש חיממה בדרום, זה היה ריח הפחד של ארץ צפונית קרה וענייה, והפחד מידבק, זכרתי את הכלב שפחד את פחדיי, את שיניו. השגחתי על תיקי, לא היה בו מאומה, ובכל זאת ישבתי ככלב והשגחתי עליו, חדלתי להיות אישה, התחשק לי לנהום. ישבתי במכונית לאורך כל אותה ארץ, כל הזמן אל עוני רב יותר ויותר, ידעתי שמכונת הזמן היא המכונית שאני בתוכה, זכרתי את ההיסטוריה. לשווא ניסיתי לחשוב מי אני, לחשוב על השמלה שקניתי זה עתה ושטרם לבשתי, נקייה, לבנה, נטולת זיכרונות, כמו לא הייתה קיימת. ראיתי את מסילת הברזל שעברה באדמת מישור שצימחה ערבות עגלגלות מן הזן הגדל בחלל חופשי. ידעתי שהן יפות, אבל לא הבנתי את זה. מסילת רכבת, ותמיד סבורים שהפסים מובילים אל ערים גדולות מוארות, אבל אני ידעתי: הפסים מובילים הלאה מן הערים, אל אמצע הערבה, לשממה ששום זעקה לא תישמע בה. אושוויץ, זכרתי, זכרתי את ריח השחת, ואחר כך דכאו, גם שם הייתי אפוא אמורה לבקר, ושם אכן היה כל מה שאמור להיות במחנות ריכוז, אלא שהגרמנים טאטאו משם את הריח. איזו בושה להתגאות בדמעות שנשרו שם מעיניי על רצפת הבטון, מעטות.

בכל אותם ימים בארץ ההיא הייתי רעבה. אכלתי כל מה שהגישו, אכלתי בלי הפסקה, אבל הרעב לא שכך. הביאו לשולחן הקטן מרק ולחם, קוויאר, וודקה, בכל חדר וחדר הדליקו את הרדיו, כל אחד בערוץ אחר, שיהיה נחמד, ובחצר צעקו הילדים. מייד אכלתי הכול, הביאו עוד. הראו נופים: נהגו בכבישים שעברו באמצע השדות. הדגן כבר הבשיל באדמה השחורה, אבל לא יכולתי לשכוח מהי האדמה. בחלום ראיתי את השיירה האינסופית, שפסעו בה מי שהלכו ומי שיבואו, ובבוקר רחרחתי את עורי שמא עוד מעט אצטרך להתלוות לשיירה. לכן נאלץ האדם להיחפז, חשבתי.

הייתי רחוקה מהבית, בכל זאת לא רחוקה כפי שהייתי ביום השני של אותו אביב. התרחקתי מביתי שבע מאות צעדים וחלפתי על פני קברי גיבורים בדרכי לבית זר, שם עמדתי בצד חלון שנצבע בלבן וצפיתי בבית מגוריי מבעד לחלק החלון שלא נצבע ומעל לגן. על קברי הגן ועל העשב שהוריק כבר ירד שלג, וראיתי בו את עקבותיי. ציוו עלי להתפשט בחדר קר, הצמידו אותי ללוחות זכוכית צוננים, האירו כמו בסריקה אלקטרונית, התבוננתי בשלג מאי שמאחורי החלון. המכונה זמזמה, הסחרחרה נעצרה, מעולם לא ביקרתי במקום כה רחוק. שבתי דרך הגן, עוקבת אחר עקבותי, אבל הדרך הייתה ארוכה יותר. ביום שהתעוררתי בבית החולים הצמידו אליי צינור שהעביר מי מלח, וצינור נוסף שניקז מתוכי דם ונוזל לתוך בקבוקון פלסטיק, לא יכולתי ללכת לשום מקום. ואם כי נאמר שאני בריאה, רשאית ללכת הביתה ולחיות שוב, נשאר בי החיפזון, הצורך להספיק הכול.

פעם קראתי למוות, עכשיו פחדתי שמא הקריאה נענתה בתום זמן רב, באיחור, כשכבר הייתי אחרת ורציתי דברים אחרים. בארץ הזאת, ברחובות הערים ובצפיפות התחנות, ראיתי בפני האנשים אותו דבר, כולנו רעבנו ונחפזנו, בעבור פיסת לחם היינו מסוגלים להרוג איש את רעהו, חייכנו זה לזה כזאבים, חזקים כולנו בה במידה ועדיין לא רעבים מספיק, חלפנו זה על פני זה, חשתי את הריח. וכך התחלתי לחשוב על עור האדם, רק על רצועה קטנה, על העור, כהה ופטמת גבר באמצעו, מסביב לפטמה שערות שחורות דקיקות כמשי. איך הלב פועם מתחת לעור ומרטיט אותו ואת הפטמה טיפין טיפין? חשבתי על התנועה הרגועה האחידה שנמשכה, איך התבוננתי בה וחשבתי: המשך, לב. אל תגמור, לב. אל תוותר, לב אדם. חשבתי על כך בלי הפוגה, לא הרפיתי מהמחשבה, וכך הסחרחרה יצאה שוב לדרך, סוסיה צרי הרגליים, ולכל אחד מהם משאו, ובעיני הילדים הזוועה, והמוזיקה הבוגדנית של השכחה שבה והתנגנה.

לקחו אותי לראות בית קברות גרמני ישן, תל באמצע השדות. עצים גדולים צמחו על התל ומתחתיהם כלניות כחולות, לא ראיתי שום צלב או מצבה, האדמה אותה אדמה כבכל מקום, אדמת בית קברות. קטפתי כלנית כחולה, לא היה לה שום ריח. מוללתי אותה בין אצבעותי והרחתי את העסיס הניגר ממנה, חשתי רק את ריח פחדי.

לצד התל בשדה הייתה רפת. אל תבואי הנה, אמרו לי, מסריח כאן. ניגשתי בכל זאת, פתחתי את דלת העץ, דרכתי על אניצי החציר שפוזרו על הרצפה, תרנגול צבעוני רץ לפני רגליי. חזירה גדולה שכבה על השחת, במכלאה היו עשרה חזרזירים שנולדו זה עתה, קטנים וצנומים וורודים, בזה אחר זה נשאו אותם, פתחו את פיותיהם, סילקו במלקחיים את ניביהם החדים כמחט, ולאחר מכן הניחו אותם לצד אימם, הם התחילו מייד לינוק. הריח היה ריח גללים וגבעולים רטובים ולידת אמש וחלב חזירה, צחנת חיים מתוקה ומרה, שאפתי מלוא ריאותיי, כך נרפאתי.

בליל האביב התעוררתי. הייתה אפלולית בוקר. בחוץ זימרו ציפורים על עצי הגן, מעל לקברי הגיבורים. קמתי, הסתובבתי בדירה, פתחתי את הדלת החוצה והתיישבתי על המדרגה העליונה. מתחת לרגליי חשתי שהעץ חלק. ליטפתי את העץ בידי, חשבתי על כל מי ששחק את המדרגה הזאת במשך שנותיו הארוכות של הבית. חשבתי על סוגים שונים של מזג אוויר, על עונות שונות, כל מיני נעליים ורגליים יחפות, צעדים כבדים וקלים. מולי היה עשב החצר ושיח שכבר הנץ. הרחוב לפני הנמל נראה באפלולית הבוקר למרגלותיי כמו זרם בהילוך איטי, ואני ראיתי את כל כלי הרכב ואת כל הולכי הרגל שחלפו בו, סוסים לאים עם משאותיהם, נשים זקנות וילדים בלי נעליים. ראיתי את הכנסייה, ואחר כך את בוניה על פיגומיהם, ואז את האתר שעמדו להקים בו את הכנסייה. כששבתי והבטתי ברחוב, הוא המה אדם, אנשים שנהרו כזרם, כולם באותו כיוון, וביניהם אני עצמי.

ראיתי את אור הבוקר שחדר מבעד לעלווה הסמיכה של השיח וגרם לכל ענף לזהור, כהה ורוטט. פתאום פגע האור בטל העשב שהבהיק. על ענף של השיח שרה ציפור אפורה שיר קצר וחדגוני אבל יפה. את כל זה ראיתי, התבוננתי, אחר כך קמתי וחזרתי למיטה. בבוקר התעוררתי כאחד האדם.

רָאִיָּה סְיֶקִּינֶן נולדה בקוֹטְקָה שבדרום-מזרח פינלנד ב-11 בפברואר 1953 ונשרפה למוות בביתה ב-7 בפברואר 2004. היא למדה ספרות, פולקלור ופילוסופיה, גרה בעיר הולדתה והתפרנסה בעיקר מכתיבה. סייקינן כתבה 15 ספרים. הסיפור “רעב” נכלל בקובץ “טעם מתכת” (1992). קובץ סיפוריה “שקר קטן” ראה אור בעברית (2011) בתרגום דנה שולגה-רז ובעריכת רמי סערי שצירף לו גם אחרית דבר. הקובץ המתורגם התפרסם בסדרת “צפון” ובהוצאת הקיבוץ המאוחד. מלבד קובצי סיפורים כתבה סייקינן את הרומאנים “האי” (1988; הספר התפרסם בעברית, בתרגום סערי ובהוצאת כרמל, בשנת 2004), “מטרד בנוף” (1994) ו”זה קרה כאן” (1999). על כתיבתה זכתה פעמיים בפרס המדינה הפינית.

“הארץ“
פרויקט הסיפור הקצר
כאן הסכתים | סיפור ביום
לדף תרגומי סיפורת מפינית