פבלו נרודה
בְּאֶמְצַע הָאֲדָמָה אָסִיר
אֶת אַבְנֵי הַבָּרֶקֶת כְּדֵי לְהַבְחִין בָּךְ
וְאַתְּ תַּעְתִּיקִי אֶת הַשִּׁבֳּלִים
בְּקֻלְמוּס שֶׁל מֵימֵי מְסָרִים.
אֵיזֶה עוֹלָם! אֵיזוֹ פֶּטְרוֹזִילְיָה עֲמֻקָּה!
אֵיזוֹ סְפִינָה מַפְלִיגָה כָּךְ בְּמֶתֶק!
וְאַתְּ אוּלַי וַאֲנִי אוּלַי טוֹפָּז!
לֹא תִּהְיֶה עוֹד חֲלֻקָּה בַּפַּעֲמוֹנִים.
לֹא יִהְיֶה עוֹד אֶלָּא כָּל הָאֲוִיר חָפְשִׁי,
הַתַּפּוּחִים שֶׁהָרוּחַ נָשְׂאָה עִמָּהּ,
הַסֵּפֶר הָעֲסִיסִי בִּסְבַךְ הָעֲנָפִים,
וּבַמָּקוֹם שֶׁהַצִּפָּרְנִים נוֹשְׁמִים בּוֹ
נְיַסֵּד לְבוּשׁ שֶׁיַּחְזִיק מַעֲמָד
בְּנֶצַח נְשִׁיקָה מְנַצַּחַת.
מתוך: עשרים שירי אהבה וזמר נואש; מאה סונטות של אהבה / הוצאת כרמל
פַּבְּלוֹ נֵרוּדָה שנולד בצ’ילה בשנת 1904, שירת בתפקידים דיפלומטיים רמי דרג וזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1971, הלך לעולמו ב-23 בספטמבר 1973, שנים-עשר ימים לאחר שהכת הצבאית בראשות אוגוסטו פינושה תפסה את השלטון במולדתו. שירתו מוסיפה להאציל מקסמה ומהשראתה על יוצרים בלשון הספרדית ועל קוראים ברחבי העולם.