אישטוואן ארקין
המזוודה היתה כבדה, אבל אף על פי כן הצלחתי לסחוב אותה עד רו דז אקול. שם לקחתי מונית.
“לגאר דה לסט”, אמרתי לנהג.
היה לי עדיין פנאי. ציפתה לי המתנה בתחנה, תענוג מפוקפק.
“אני עומד לנסוע לארץ שלי”, אמרתי לנהג. “אולי תצטרף אלי לכוס משקה לכבוד הפרידה?”
“הורידו לי חצי קיבה”, אמר הנהג.
“כוס יין לבן לא תזיק לך”.
“אני מכיר מקום מצוין”, אמר הנהג.
השקנו כוסות, לגמנו מהיין. אחר כך הזמין גם הוא סיבוב. בעודנו מחכים, שאל:
“לאן?”
“לבודפשט”.
“איפה זה?”
“בהונגריה”.
“לצד הגרמנים או נגד הגרמנים?”
“לצד הגרמנים”.
“לא נשמע טוב”, אמר.
“ממש לא”, אמרתי.
בעל המסבאה הביא את היין.
“צריך לשלוח לחזית את אלה שבממשלה”, אמר הנהג לאחר שהירהר קמעה.
“בדיוק”, אמרתי. “אז הם אולי יתחילו לחשוב”.
שילמנו, יצאנו. במעלה המדרגות של גאר דה לסט גרר הוא את מזוודתי. אחר כך הושיט לי את ידו.
“אני קיבלתי פטור משירות בגלל הקיבה”, אמר.
“התמזל מזלך”, אמרתי.
“לך אין איזושהי מחלה?”
“לי לא”.
“אל תדאג”, ניחם אותי. “תוך חודשיים ננצח את הגרמנים”.
“הלוואי”.
“אולי מתישהו עוד נתראה”, אמר.
“לא כל כך מתקבל על הדעת”, אמרתי.
“ואם כן, שוב נרים אז כוס”, אמר.
“איזו שאלה”, אמרתי.
“להתראות”, אמר.
“להתראות”.
(1963)
(מתוך “סיפורים בני רגע”, 1967)
אִישְׁטְוָאן אֶרְקִין נולד בבודפשט ב-1912 ומת בעיר הולדתו ב-1979. ספר הביכורים שלו, קובץ הסיפורים “ריקוד הים”, ראה אור ב-1941. במלחמת העולם השנייה נפל בשבי הרוסי ובתקופת שביו הוסיף לעסוק בכתיבה. בהדרגה חדרו לסיפוריו מוטיבים גרוטסקיים, שנועדו לעורר את דמיון הקוראים ולהעניק להם תפקיד פעיל בפרשנות הטקסט. הספר “סיפורים בני רגע”, שהתפרסם בשנת 1967, עומד בשיא הכתיבה הזאת: ארקין מספק לקוראיו מידע מינימלי בלבד והקוראים נאלצים להיעזר בדמיונם ולדלות מן הסיפורים את המשמעויות החבויות בהם.