נִיקוֹס קָוָדִיָּאס
עִם רֶדֶת עֶרֶב הָעֲרָפֶל גָּבַר – הָאוֹר בְּרֹאשׁ הַתֹּרֶן כְּבָר מִזְּמַן אָבוּד – עָלִית לִרְאוֹת אוֹתִי עַל גֶּשֶׁר הַפִּקּוּד, וְלֹא הוֹדַעְתְּ לִי עַל בּוֹאֵךְ דָּבָר. | מַסִּיק הַדְּוָדִים מַבִּיט. אַף מִלָּה. הַגּוֹרָל אֶת רַגְלָיו בְּשַׁלְשֶׁלֶת כָּבַל. לְעוֹלָם אַל תַּבִּיטִי בְּחוּטֵי-הַחַשְׁמַל כְּשֶׁהַיָּם מִתְגָּעֵשׁ. זֶה יַחְסֹךְ לָךְ בְּחִילָה. |
שִׂמְלָתֵךְ כָּל כֻּלָּהּ רְטֻבָּה וּצְחוֹרָה. בַּשֵּׂעָר שֶׁל רֹאשֵׁךְ לוּלָאוֹת נַעֲשׂוּ. הַרְחֵק בַּדָּרוֹם, בְּמֵי פּוֹרְט פֶּגָּסוּ, בָּעוֹנָה הַזֹּאת יוֹרֵד גֶּשֶׁם נוֹרָא. | רַב-הַחוֹבֵל מְגַדֵּף אֶת הָרוּחַ. טוֹקוֹפִּיָּה נִרְאֵית כָּל כָּךְ רְחוֹקָה. הַפַּחַד וְהַצִּפִּיָּה חוֹטְפִים מַכָּה – פֵּרִיסְקוֹפּ וְטוֹרְפֵּדוֹ בַּיָּם הַפָּתוּחַ. |
לְכִי! אַתְּ זְקוּקָה לְבַיִת קָבוּעַ.
בָּאת לִרְאוֹתֵנִי, אַךְ לֹא רָאִית דָּבָר.
מֵאָז שְׁעַת חֲצוֹת אֲנִי רַק עָבָר,
אַלְפֵי מִילִין מֵהַהֶבְּרִידִים טָבוּעַ.
(מתוך “עֲרָפֶל”, 1947)