מריו קוטליאר
מנואל התעורר באחד הבקרים עצוב. עצב רב חשה אמו למראה המבט שנשא עמו הילד בן השמונה.
היא עצמה רחצה אותו כדי לשמח את לבו. אך עיניו השחורות של מנואל הוסיפו להבריק. בדי עמל קישטה למענו את הפרוסה בריבה כפולה ומכופלת. מנואל התמיד בבכיו החרישי ולא נגע בלחם. אמו שלא הבינה במה הדברים אמורים, חיבקה אותו ואמרה:
“השמש סוף כל סוף זרחה, בן. בוא נצא. אני אקח אותך לגן, ותוכל לשחק עם החברים. תראה שעד שאחזור, תרגיש טוב יותר”.
החברים שיחקו, אבל מנואל לא. בלי נוע ישב במשך שעות על כיסא גדול וידיו הקטנות מסתירות את לחייו הדמועות. השמים נעשו מעוננים והשמש הסתלקה, אמא שבה בחיפזון לקחת את מנואל. בעודה מנגבת לו את הדמעות החל לרדת גשם. שניהם הגיעו הביתה רטובים, האם צוחקת ומנואל בוכה.
היא עצמה רחצה אותו במים חמים כדי לשמח את לבו. אך עיניו השחורות של מנואל הוסיפו להבריק. בדי עמל קישטה למענו את המרק בחתיכות לחם כפולות ומכופלות. מנואל התמיד בבכיו החרישי ולא נגע במרק. אמו שלא הבינה במה הדברים אמורים, חיבקה אותו ואמרה:
“כבר ירד הלילה, בן, והסערה בדרך. שמע… הרוח מסתובבת פצועה. אשכיב אותך לישון, מתוק, ותראה איך החלומות יגרשו ממך את הצער. מחר לא תהיה עוד עצוב”.
למחרת נטפה טיפה קטנה של דם. היא זלגה ממה שהיה אוזנו הענוגה והחרֵדה של מנואל. הדמעות היחידות שזלגו למחרת נטפו מן העיניים השחורות המבריקות של מי שאי־אז היתה אמו של מנואל.
מריו חורחה קוטליאר נולד בבואנוס איירס ב-1949 ועלה לארץ בשנת 1970. הוא למד סוציולוגיה ותיאטרון באוניברסיטאות בבואנוס איירס ובירושלים, וסמיוטיקה של התיאטרון בפאריס. קוטליאר הקים משפחה בארץ וגר עד מותו בירושלים. מלבד עבודתו כשחקן, ביים הצגות רבות והשתתף בהקמת תיאטרון הקרון, תיאטרון הבמה ובית הספר לתיאטרון חזותי. כמו כן היה ממייסדי הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות. קוטליאר מת בשנת 1999. הטקסט “מנואל” נמצא בעזבונו.