מריו בנדטי
מעולם לא ראה בעצמו גולה פוליטי. את מולדתו נטש בגלל דחף מוזר שהתהווה בשלושה שלבים. הראשון, כאשר פנו אליו בזה אחר זה ארבעה קבצנים בשדרה. השני, כאשר שר כלשהו השתמש בטלוויזיה במלה “שלום” ועפעפו הימני התחיל מיד לרעוד. השלישי, כאשר נכנס לכנסייה בשכונתו וראה שאחד מפסלי הצלוב (לא זה שהתפללו לו יותר מכל ושגדשו אותו בנרות, אלא פסל אחר, רפה ידיים ורוח, שניצב באחת משתי הסטרות הצדדיות) בוכה בדמעות שליש.
אולי חשב שאם יישאר בארצו, יתייאש במהרה. ממילא ידע כי הייאוש איננו יאה לו – יאים היו לו הנדודים, העצמאות, הצנוע שבתענוגות. אם כי אהב אנשים, לא כבל את עצמו אליהם. אם כי נהנה מהנוף, בסופו של דבר קצה נפשו בירק רב כל כך, ולבו נכסף לפיח הערים. לכן טעם ממתח הכרך, ובכל זאת הגיע יום שהוא הרגיש בו חנוק בין גושי בטון אדירים.
כשם שנדד ברחובות ארצו ובעריה, כך גם החל נודד על פני ארצות, גבולות וימים. הוא היה פזור-דעת להחריד. לעתים קרובות לא ידע באיזו עיר הוא נמצא, אבל אף-על-פי-כן לא גמר אומר לשאול ולברר. פשוט מאוד הוסיף ללכת, ובכל אופן, כשטעה, היה מוכן לחזור בו מטעותו. כשנזקק לדבר-מה, בין אם כדי לאכול או כדי לישון, עמדו לרשותו ארבע שפות כדי למצוא את מבוקשו, ותמיד היה מישהו שהבין אותו. במקרה הגרוע מכל נשארה לו האספרנטו של המחוות.
אם כי הרבה לנסוע ברכבת או באוטובוס, בדרך כלל עלה בידו לשכנע אחרים שייקחו אותו במכוניתם או במשאיתם. הוא עורר אמון. אנשים האמינו אף לסיפוריו האבסורדיים ביותר, ואכן לא שגו בו, כי הכל בו היה ממילא אבסורדי במקצת. לרוב התהלך לבדו, וזה היה הגיוני, שהרי אף איש, שלא לדבר על אשה, לא היה מסוגל לסבול כזאת הזנחה וכזה אי-סדר.
כשהיה חוצה גבול כלשהו, נהג להראות את דרכונו בארשת אדישה או מוכנית, אך תיכף ומיד לאחר מכן שכח באיזה גבול מדובר. רק זמן קצר השתהה במרכזי הערים, שכן העדיף את פרברי השוליים, שם הסתדר היטב עם הילדים והכלבים.
לפעמים עזר לו פרט זה או אחר להתמצא. אבל לא תמיד. בבוקר אחד מצא את עצמו ליד תעלה וחשב שהוא נמצא בוונציה, אף-על-פי שלמעשה נמצא דווקא בברוז’. לפחות בשלושה מקרים התבלבל בין הסן לבין הריין ולהפך. כיוון שלא נשא עמו מצפן, מיקם את עצמו בהתאם לשמש, אך כשעלו בגורלו ימים סוערים ושמים סגריריים, לא היה לו ולו מושג קלוש באשר לצפון. זה גם לא היה איכפת לו במיוחד, שהרי לא ביכר את אחת מרוחות השמים על פני חברתה.
בצהרי אחד הימים גילה שהוא מתהלך בהלסינקי, מפני שראה תא טלפון שהיה כתוב עליו Puhelin. זה היה אחד הנתונים המעטים שידע על-אודות פינלנד. ביום אחר נחרד כאשר חש שבטנו מקרקרת מרעב, ולכן נחפז לשלוף מאמתחתו מעט גבינה. בשעה שלעס בעונג הבחין כי הוא נשען על עמוד שהזכיר לו את עמודי השיש שמקורם בהר פנטליקון, עמודים שראה באחד מתצלומי הפרתנון, ומובן שבעקבות אותה האסוסיאציה התברר לו שהוא אכן נמצא באקרופוליס. כן, פזור-דעת להחריד היה. בפעם אחרת ירד שלג, ועל מנת להתגונן מפני הקור, הלך וחיפש מחסה בפסאז’ים המסחריים של הרכבת התחתית המודרנית, ליד תחנת לה אל. כשישה חודשים לאחר מכן יצא ממעברים תת-קרקעיים אחרים בלב לבה של סטוקהולם ונתקף בפרץ שמחה אמיתי, כי השלג שכך זה כבר.
מדי פעם היה נוסע לשדות תעופה, אבל כמעט אף פעם לא טס, בין היתר משום שאחרי שניגש לדלפק הנכון ומסר את כבודתו הקלה למשלוח, היה הולך למרפסת וצופה משם בניחותא באווירונים הגדולים שהמריאו ונחתו. במקביל לא שם לב כלל ועיקר לרמקולים אשר קראו בשמו, עיקשים ונואשים.
אף-על-פי-כן באחד המקרים, ואין לדעת איך ולמה, נשאר ליד שער העלייה ונכנס למטוס בלי כל חשש עם שאר הנוסעים. כשהגיע ליעדו והראה את דרכונו, אדיש כדרכו מימים ימימה, שוטר הגבולות נעץ בו את מבטו ואמר לו “בוא אתי”. הוא הלך אחרי השוטר בהכנעה לאורך מסדרון שומם. כאשר הגיעו לדלת שנתלה עליה השלט “הכניסה אסורה”, השוטר פתח והורה לו להיכנס. ואכן הוא נכנס, לא מוכן לבאות. היה בכוונתו לגשת לשולחן שניצב באמצע החדר, אך לפתע לא ראה עוד מאומה. מישהו מאחוריו כיסה את ראשו בשקית. רק אז הבין, שמרוב פיזור-דעת הוא שב וחזר למולדת.
מריו בנדטי נולד בשנת 1920 בפאסו דה לוס טורוס, אורוגואי. כשהיה בן ארבע עברה משפחתו לגור במונטווידאו. בשנת 1973 גלה מארצו מסיבות פוליטיות וחי בארגנטינה, בפרו, בקובה ובספרד. למן 1985 מחלק בנדטי את חייו בין מדריד ומונטווידאו. הוא פירסם יותר מחמישים ספרים, ויצירתו תורגמה לעשרים ושלוש שפות. התרגום העברי של ספרו “ההפוגה” ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1996. בנדטי כתב מסות, סיפורים, שירה, מחזות, תסריטים, פזמונים, מאמרי ביקורת ספרותית ומאמרים עיתונאיים. הסיפור “מרוב פיזור-דעת” כלול בספרו “גיאוגרפיות” (1984).