רמי סערי
שבע שנים, ובאמתחתו יצירה ספרותית מפוארת, הלך לעולמו בשבוע שעבר הסופר והמשורר מריו בנדטי, אחד מגדולי סופריה של אורוגוואי בכל הדורות ומחשובי היוצרים של אמריקה הלטינית במאה העשרים. בנדטי נולד ב-1920 בעיר הקטנה פאסו דה לוס טורוס שבמרכז ארצו, וכשהיה בן ארבע עבר עם משפחתו לבירה מונטווידאו. במשך כשישים שנים כתב יותר משמונים ספרים – רומאנים, שירים, סיפורים קצרים ומסות – ואחדות מיצירותיו תורגמו לשפות רבות. ספר שיריו האחרון, “עד של עצמו”, התפרסם באוגוסט אשתקד. למרות זאת ועל אף איכויותיה הייחודיות זכתה כתיבתו של בנדטי לתהודה רבה במיוחד בארצות הדוברות ספרדית, ובמדינות שהוא נחשב בהן ליוצר נערץ, לדוגמה ספרד, ארגנטינה, מקסיקו וקובה, קנה בנדטי את תהילתו כבר לפני עשורים אחדים. לעברית תורגם לפי שעה רק ספר אחד שלו, “ההפוגה”, והוא יצא לאור בספרייה לעם של הוצאת “עם עובד” ב-1996.
לפני שפנה לעסוק בספרות עבד בנדטי בתור קצרן, קופאי, זבן, ספרן, עיתונאי, מתרגם, פקיד בחברה מסחרית ועובד ציבור. כך התוודע לקשת רחבה של אנשים ולמציאות החברתית העגמומית בארצו, והיכרות מעמיקה זו מוצאת לה ביטוי נאמן ברבים מספריו. את דרכו הספרותית התחיל בנדטי במקביל לעבודתו כעיתונאי בשבועון “מרצ’ה”, שהיה אחד הפרסומים החשובים ביותר באורוגוואי בתחום הפוליטי והספרותי מאז היווסדו ב-1939 ועד סגירתו בהוראת השלטונות ב-1974.
שיריו וסיפוריו הראשונים של בנדטי ראו אור כבר במחצית השנייה של שנות הארבעים, אבל יוצרם רכש את עיקר קוראיו הנאמנים רק בתחילת שנות השישים, עם פרסומם של הרומאנים “ההפוגה” (1960) ו”תודה על האש” (1965). בגלל פעילותו הפוליטית גלה בנדטי ממולדתו ב-1973 בעקבות ההפיכה הצבאית, והוא חי בארגנטינה, פרו, קובה וספרד, גולה במשך 12 שנים, עד שובה של הדמוקרטיה לאורוגוואי. בעשרים שנות חייו האחרונות זכה בפרסים ובכיבודים רבים על כתיבתו, ובמותו הכריזה ממשלת אורוגוואי על אבל לאומי לזכר אחד מגדולי בניה.
בנדטי היה מומחה גדול לאנושיות, ויצירתו משלבת שיר הלל נוגה לחיים בכתיבה המעודדת התנהגות מוסרית ותומכת בהגינות חברתית. שיריו, סיפוריו והרומאנים שכתב מעידים נאמנה על אהבת האדם שפיעמה בו; דמויותיו מתוארות באמינות, בחמלה, בחיוך ובסלחנות גם כאשר הסופר אינו חוסך מהן את מבטו המעמיק ואת לשונו החריפה. בנדטי מתח לא פעם ביקורת נוקבת על הנהנתנות המנומנמת ועל האדישות החברתית והמדינית שאיפיינו לדעתו את החברה בארצו. ברבים מספריו תיאר ביד אומן את אופיים הלאומי של בני מולדתו והתמקד במיוחד בתיאור דמויות מעירו מונטווידאו, שרבות מיצירותיו עוסקות בה.
בספרו “ההפוגה”, יומן מפעים של אלמן שמרני המתאהב בבחורה צעירה, שם בנדטי את המלים הבאות בפי גיבורו: “כי שוחד הרי היה תמיד, בעצם, וגם השיטה של שמור לי ואשמור לך, ועסקאות מלוכלכות גם כן היו. אז מה הורע? אחרי ששברתי לי את הראש, באתי לכלל מסקנה שההרעה היא בהשלמה עם המצב. המרדנים נהפכו למרדנים מדומים, המרדנים המדומים – השלימו. נדמה לי שבמונטווידאו הזוהרת הזאת, שני האיגודים המקצועיים שהתקדמו יותר מכל בזמן האחרון הם ההומואים והמשלימים עם המצב”.
ובהתייחסו אל פלאסיו סאלוו, אחד המבנים הבולטים בבירת אורוגוואי, כתב בנדטי: “למדתי לאהוב את המפלצת הפולקלוריסטית הזאת, את פלאסיו סאלוו. לא בכדי הוא מופיע בכל הגלויות לתיירים. הוא כמעט מגלם את האופי הלאומי: גס רוח, חסר חן, עמוס, חביב. הוא כל כך, כל כך מכוער, שהוא משרה מצב רוח טוב”.
ההבעה – מריו בנדטי
מילטון אסטומבה היה ילד פלא. כאשר היה בן שבע כבר ניגן את הסונאטה לפסנתר מס’ 3 אופוס 5 מאת ברהמס, וכשהיה בן 11 ליוו בתמימות דעים תשואות הביקורת והקהל את סדרת הקונצרטים שערך בבירות הראשיות של אמריקה ואירופה.
יחד עם זאת, כשמלאו לפסנתרן הצעיר עשרים שנה, היה אפשר להבחין בשינוי בולט שחל בו. מעבר לכל שיעור ומידה התחילו להעסיק אותו המחווה המנופחת שיסגל לעצמו, הארשת שישווה לפניו, הקמטים שיעלה בגביניו, האקסטזה שתשתקף מעיניו ואינספור פעלולים נוספים מעין אלה. הוא כינה את כולם בשם הקיבוצי “ההבעה שלי”.
אט אט הלך אסטומבה והתמחה ב”הבעות”. היתה לו הבעה אחת כדי לנגן את “הפתטית”, הבעה אחרת בשביל “ילדות בגן” ועוד אחת בשביל “הפולונז”. לפני כל קונצרט ערך חזרות לפני הראי, אבל הקהל שהיה מכור לו בטירוף האמין שההבעות ההן ספונטניות וקיבל אותן במחיאות כפיים סוערות, בקריאות הידד וברקיעות ברגליים.
התסמין המדאיג הראשון הופיע ברסיטל של שבת. הקהל הבחין שמשהו מוזר מתרחש, ולתשואות הסתנן שמץ של תדהמה ראשונית. העניין הוא שאסטומבה ניגן את “הקתדרלה השקועה” ועל פניו נסוכה ההבעה של “מארש טורקי”.
אולם האסון אירע שישה חודשים לאחר מכן, והרופאים זיכו אותו באבחון “אמנזיה נקודתית”. הנקודה שמדובר בה כאן התייחסה לפרטיטורות. בפרק זמן של 24 שעות שכח מילטון אסטומבה אחת ולתמיד את כל הנוקטורנים, הפרלודים והסונאטות שכיכבו ברפרטואר העשיר שלו.
הדבר המפתיע, המדהים באמת, הוא שהוא לא שכח אף אחת מן המחוות המנופחות והמעושות שליוו כל אחד מביצועיו. מעולם לא היה יכול להופיע עוד בקונצרט לפסנתר, אבל יש דבר המנחם אותו. עד עצם היום הזה, בשבתות בלילה, באים הנאמנים בחבריו לביתו כדי לחזות ברסיטל אילם של “הבעותיו”. שוררת ביניהם תמימות דעים שיצירת המופת שלו היא ה”אפאסיונטה”.
(1950)