מריו בנדטי
בחור רגיל היה: יצר טלאי ברכיים במכנסיו, קרא מעשיות, הרעיש עולמות כשאכל, תחב אצבעות לאף, נחר בעת הסייסטה. שמו היה אַרְמַנְדוֹ קוֹרְיֶנְטֶה ורגיל בכל היה זולת דבר אחד: היה לו אני אחר.
האני האחר השתמש בשירה מסוימת במבטו, התאהב בשחקניות, שיקר בזהירות, היה מתרגש עם רדת הערב. האני האחר הדאיג מאוד את הבחור וגרם לו לחוש לא בנוח במחיצת חבריו. יתרה מזאת, האני האחר היה מטבעו שרוי במרה שחורה ולפיכך לא היה ארמנדו יכול להפגין וולגריות כרצונו.
באחד הערבים הגיע ארמנדו עייף מהעבודה, חלץ את נעליו, ניענע לאיטו את אצבעות רגליו והדליק את הרדיו. שידרו ברדיו את מוצרט, אבל הבחור נרדם. כאשר התעורר, היה האני האחר שקוע בבכי תמרורים. ברגע הראשון לא ידע הבחור מה לעשות, אבל תכף ומיד התעשת והטיח באני האחר עלבונות כהוגן. זה לא השיב לו מטוב ועד רע, אך למחרת בבוקר התאבד.
בהתחלה הנחית מותו של האני האחר מהלומה קשה על ארמנדו, אלא שאז צץ בדעתו כי עתה יוכל להרשות לעצמו להיות וולגרי כאוות נפשו. המחשבה נסכה בו עידוד.
לא עברו עליו אלא חמישה ימי אבל כשיצא לרחוב מוכן ומזומן להתרברב בוולגריות החדשה והמוחלטת שלו. כבר מרחוק הבחין בחבריו הקרבים אליו. הדבר הסב לו אושר רב ומיד פרץ בצחקוקים. למרות זאת, כשחלפו על פניו, כלל לא הבחינו בנוכחותו. והנורא מכל, הבחור שמע אותם מעירים: “ארמנדו המסכן, ולחשוב שהוא נראה כל כך חזק ובריא”.
בעל כורחו חדל הבחור לצחוק ובה בעת הרגיש בעצם החזה מועקה אשר די דמתה לנוסטלגיה. ואולם נבצר ממנו לחוש מרה שחורה באמת, כי את כל המרה השחורה לקח עמו האני האחר.
(מתוך “המוות והפתעות אחרות”, 1968)