לוּאִיז רוּפָאטוּ
אבי נכנס לחדר ואמר: הגיע הזמן שתקום, פֶרְנַנְדוּ! זינקתי מהמיטה מטושטש בשעה ששמש יום ראשון ייבשה את הפוסטר של הקבוצה שלי, זה שהודבק על הקיר בדבק מגע. ביליתי את הלילה בלי לעצום עין, מתוח, מסתובב מצד לצד כאילו המזרון מכוסה קוצים. האור של פנס הרחוב הסתנן מבעד לענפי עץ המנגו וצייר תמונות שניסיתי לנחש; חתול, כלב, כלב רודף אחרי חתול. הצבתי מלכודות בפני השינה, אבל מרוב עצלות היא לא נפלה בפח, אפילו לא התקרבה. השעות נערמו כמו אסירות, עד ששמעתי עם עלות השחר את הגברת רִילְדָה, השכנה שלנו, מדליקה את הרדיו, בשקט. דתייה התפללה בלהט שאלוהים יחלץ את בן הזקונים שלה מהסמים, ימנע מהבן האמצעי להידרדר, יפקח את עיניו של בנה הבכור. אחר כך, האוטובוס הראשון עצר בתחנה שממש מול הבית, ואז התגלגלה לאוזני השיחה בין הנהג לבין הכרטיסן ואיזשהו נוסע, מקוטעת מחמת רעש המנוע. בהמשך העירה את הבוקר המולת האנקורים, מנענעת את עייפותי. נים ולא נים נטלטלתי בין החלום והיקיצה, עד שהזדנקתי למראה המשטח הכחול בשעון תוצרת מוֹנְדֵן של אבי, נו, פֶרְנַנְדוּ, הגיע הזמן! בעיניים בוערות לעסתי מהר במטבח את הלחם הקלוי ושתיתי את כוס השוקו. החלפתי בגדים, לבשתי את החולצה עם המספר תשע, גם ציחצחתי שיניים, תודה, ואמא ניסתה בסבלנות לאלף את שערותי הפרועות, אלא שהן התבדרו וחשפו את האי־שקט שלי. לפני שיצאנו, עשתה לנו מסדר: זֵ’רַלְדוּ, לקחת את התעודות? וכסף? בטוח שאתה לא רוצה לקחת משהו לנשנש? ותיזהר, כן?! בשום פנים ואופן אל תעזוב לו את היד! אבא צחק, מתענג בחביבות על מסירותה. כבר היינו ברחוב כשנזכרה, שים על הראש את הכובע הזה, בני! אבא התעקש שנלך עד לשדרה ברגל, הוא רצה לחשוף לעין כל את אושרו. המכרים שראו אותנו בדרך העירו, אז אתה לוקח את הילד למשחק? כן, וזאת הפעם הראשונה שלו, אישר בגאווה. אז מעכשיו הוא גבר, אה? השיבו. עלינו לאוטובוס ומבעד לחלון ראיתי את השכונה שלי מתרחקת, את הרחוב של הסופרמרקט, את הרחוב של בית הספר, את הרחוב שבו גר נִיוַלְדוּ, החבר הכי טוב שלי. הטלטלה באוטובוס ניענעה אותי כמו בעריסה ונרדמתי, שעוּן על זרועו העבה של אבי. התעוררתי מול המגרש עם הלמות בלב ורעד ברגליים. ירדנו, אבי לפת את כף ידי, חבש את המצחייה על ראשי, ובנשימה עמוקה נבלענו בהמון.
(מתוך “העיר ישֵׁנה”, 2018)
לוּאִיז רוּפָאטוּ הוא אחד הסופרים הברזילאים בני זמננו הנודעים ביותר בארצו וגם מחוץ לגבולותיה. הוא נולד בשנת 1961 למשפחה ענייה במדינת מינאס ז’ראיס שבדרום מזרח ברזיל, ועסק בעבודות רבות עד שעלה בידו להתמסר לכתיבה הספרותית. בעשרים השנים האחרונות פירסם תשעה רומאנים, שלושה ספרי שירה, ספר מסות וספר ילדים. יצירותיו תורגמו לשפות רבות, ובשנת 2016 זכה בפרס הבינלאומי ע”ש הרמן הסה.