לוּאִיסָה פוּטוֹרַנְסְקִי
אֲדוֹן מַזָּלִי
אָדוֹן עָצוּב שֶׁל שַׁבְּתַאי הַשּׁוֹלֵט
הַיּוֹם טָעַמְתִּי אֶבֶן אַחַר אֶבֶן
אֶת הַחֹם הַטָּעִים שֶׁל הַהֶאָרָה
אוֹ אֶת הַטֵּרוּף.
בָּאתִי דֶּרֶךְ הָהָר שֶׁעָלָיו עָמַד אַבְרָהָם
לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ יַקִּירוֹ;
שׁוֹטַטְתִּי בִּכְפָרִים עַרְבִיִּים עִם הָרוֹעִים
וְעִנְבְּלֵי הָעִזִּים,
נַחְתִּי בִּמְעָרוֹת צָרוֹת,
חֲצוּבוֹת בַּסֶּלַע הַחַי
לְפִי מִדַּת בֵּדוּאִי, קָדוֹשׁ,
פּוֹשֵׁעַ אוֹ חַיַּת טֶרֶף הָעוֹמֶדֶת לְהַמְלִיט.
חַשְׁתִּי אֵיךְ מַחֲלִיקִים עַל גּוּפִי
אוֹתָם לַהַט הַשֶּׁמֶשׁ, הַתְּשׁוּקָה וְהַשִּׂנְאָה,
שֶׁתָּרוּ בְּגוּפְךָ
מַבְּטֵי הַזּוּלַת.
אֲנִי בְּטוּחָה,
עֶלֶם גְּלִילִי יָפֶה וְשַׁתְקָן,
שֶׁגַּם אַתָּה הָלַכְתָּ כָּמוֹנִי
לַבַּיִת שֶׁבּוֹ נָמָה רִמַּת אַבְשָׁלוֹם – אֲחִי הָאָסוֹן –
וְנִתְקַלְתָּ בַּנַּדָּלִים הַשְּׁחֹרִים מִשְּׁחוֹר,
בַּחַרְדּוֹנִים הַקְּטַנִּים
וּבַצְּפַרְדֵּעַ הַמִּפְלַצְתִּית הַמּוֹסִיפָה לְהַבִּיט בָּנוּ
מֵהָאִזְמַרְגָּדִים הַנּוֹרָאִים שֶׁל עֵינֶיהָ.
עָשִׂיתִי אֶת דַּרְכְּךָ, אֲדוֹן מַזַּל גְּדִי –
בְּלִי סֵדֶר וְדֵי מְבֻלְבֶּלֶת –
מִבֵּית לֶחֶם, כְּפַר נַחוּם, קָנָה, חֶבְרוֹן, גּוּלְגַּלְתָּא,
לַסִּמְטָה הַצָּרָה הַזֹּאת שֶׁבָּהּ מוֹרָה לִי כְּתֹבֶת לָטִינִית
אֶת הַמָּקוֹם הַמְדֻיָּק שֶׁבּוֹ פָּקִיד רוֹמָאִי
נְמוּךְ דֶּרֶג וּמְעוּט הַשְׁפָּעָה
נִכְנַס לַהִיסְטוֹרְיָה אַךְ וְרַק מִשּׁוּם שֶׁתָּפַס אוֹתְךָ.
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי נִשְׁעֶנֶת
וּמִתְפַּלֶּלֶת בַּחֲשַׁאי עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת,
אַתָּה נִגָּשׁ אֵלַי, כְּמוֹ בְּכָל הַיָּמִים,
בַּדֶּרֶךְ הַצָּרָה, הַסּוֹאֶנֶת שֶׁל הָעִיר הֲכִי עִיר,
לְפָחוֹת בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבַזְּמַן הַזֶּה.
וְאוּלַי אַתָּה בְּקֶרֶב הַצְּעִירִים אוֹ הַקְּשִׁישִׁים
הַמְפַטְפְּטִים חָשִׁישׁ בַּנַּרְגִּילָה
בְּפֶתַח חֲנֻיּוֹת וּמִסְבָּאוֹת,
וְאוּלַי אֲנַחְנוּ מִתְעוֹפְפִים כְּמוֹ צִפּוֹר כָּלְשֶׁהִי
שֶׁלְּעִתִּים מִסְתַּכֶּנֶת בַּפִּתּוּלִים הָרַצְחָנִיִּים הָאֵלֶּה,
שׁוֹאֶפֶת אֶת נִיחוֹחַ הַמִּזְרָח
עַד שֶׁהַדִּמְיוֹן עָשׂוּי לְהִתְגַּשֵּׁם בָּאֶצְבָּעוֹן
אוֹ בַּצְּלָב שֶׁל בִּיזַנְט
שֶׁנָּתַן לִי מֻחַמַּד, מוֹכֵר הַגְּלִידוֹת, הַמַּמְתַּקִּים
וְהָעַתִּיקוֹת מִסִּילְוּאָן.
הַיּוֹם, כְּשֶׁיָּרַדְתִּי אֶל הַמִּנְהָרָה הַמֻּפְלָאָה
שֶׁל אֶחָד מִמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל
כְּדֵי לְהִתְרַעֲנֵן קִמְעָה מֵהַפְּצָעִים, מֵהַשֶּׁמֶשׁ
וּמִשְּׁעוֹת הַהֲלִיכָה בַּתְּהוֹמוֹת שֶׁל חַיַּי,
הִנַּחְתִּי לַמַּיִם לִזְרֹם בְּכַף יָדִי
לְמַעַנְכֶם, לְמַעַנֵנוּ
וּלְמַעַן אֲדוֹנֵי מַזַּל גְּדִי שֶׁבַּדֶּרֶךְ,
אֵלֶּה שֶׁיָּבוֹאוּ בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ –
בִּכְבִישֵׁי הַמָּרוֹם וְהַגֵּיהִנּוֹם –
עֵירֻמִּים אוֹ בִּלְבוּשׁ וִיָּה דוֹלוֹרוֹזָה שֶׁלָּהֶם,
כּוֹכַב שָׁבִיט אוֹ לֶחֶם מִתַּחַת לִזְרוֹעָם,
אַדֶּרֶת שֶׁל אֹשֶׁר אוֹ חֲנוּת מַזְכָּרוֹת
כְּדֵי לְסַלֵּק אֶת הָאֵפֶר
שֶׁבּוֹנִים וְהוֹרְסִים אֲחֵיהֶם הַחֲרוּצִים
כִּי אִישׁ אֵינוֹ מַטִּיל סָפֵק בְּכָךְ
שֶׁלָּהֶם הִיא הַמַּלְכוּת.
(מתוך הספר “הַמֻּשְׁקֶה בְּאֶמְצָעוּת הַיָּבֵשׁ”, 1972)
המשוררת והסופרת הארגנטינאית היהודייה לוּאִיסָה פוּטוֹרַנְסְקִי נולדה בבואנוס איירס בשנת 1939. לאחר שלמדה משפטים בעיר הולדתה והוסמכה לעריכת דין, חייתה תקופות ממושכות באיטליה, בסין וביפן, ובשנת 1981 השתקעה בפריז, שם עבדה כמתרגמת, כמתורגמנית וכעורכת, עד פרישתה לגמלאות, במרכז ז’ורז’ פומפידו ובסוכנות הידיעות הצרפתית. ביותר מעשרים הספרים שכתבה, מחשבותיה משקפות נאמנה את העושר התרבותי, הלשוני והרוחני העצום שצברה במשך שנות חייה, ולא בכדי היא זכתה הן למלגות והן לפרסים ספרותיים יוקרתיים בספרד ובצרפת, בארגנטינה ובארצות הברית. אסופה עברית משירתה שתיקרא “שנות ארגנטינה” עתידה לראות אור בהוצאת “ביטאון שירה”.
הופיע בכתב העת מאזנים, כרך ע”ב, גיליון 4, טבת תשנ”ט, ינואר 1998
לדף תרגומי שירה מספרדית
Luisa Futoransky
CAPRICORNIO — VÍA DOLOROSA 1969
Señor de mi signo,
triste Señor del Saturno regente;
hoy degusté piedra a piedra
el sabroso calor de la iluminación
o la demencia.
Vine por el monte donde Abraham
estuvo a punto de sacrificar su hijo muy querido;
deambulé por aldeas árabes
junto a los pastores y los cencerros de las cabras,
descansé en cuevas estrechísimas
construidas en la roca viva
a la medida de un beduino, un santo,
un criminal
o una fiera a punto de parir.
Sentí resbalar sobre mi cuerpo
el mismo ardor del sol, el deseo y el odio
que recorrieron en tu cuerpo
las miradas de los otros.
Estoy segura,
hermoso y taciturno joven de la Galilea
que, como yo, también fuiste a la casa
donde duermen los gusanos de Absalón
—hermano de infortunio—
y tropezaste con los negrísimos ciempiés,
las pequeñas iguanas
y esa rana monstruosa que continúa mirándonos
desde las terribles esmeraldas de sus ojos.
Hice tu camino, señor de Capricornio
—sin orden y con bastante desconcierto—
desde Belén, Cafarnaum, Caná, Hebrón, Gólgota,
a esta calleja estrecha donde una inscripción latina
me señala el sitio exacto en que un oficinista romano
de segunda categoría y relativa influencia
entró en la historia
por el solo hecho de prenderte.
Mientras me apoyo
para orar con disimulo en esa piedra
te acercas, como todos los días
por esta angosta, ruidosa vía de la ciudad más ciudad
al menos de esta tierra y este tiempo.
Y quizás estás entre los jóvenes o ancianos
que divagan su haschich en el narguile
a la puerta de comercios y salones,
o tal vez revoloteamos como algún pájaro
que en ocasiones se aventura por estos recovecos asesinos
aspirando el olor del oriente
hasta que la imaginación puede corporizarse
en un dedal o en la cruz de Bizancio
que me obsequió Mohammed, el vendedor de helados
y antigüedades del barrio de Silwán.
Hoy, cuando bajé al túnel milagroso
de uno de los reyes de Israel
para refrescarme un tanto de las heridas,
el sol y las horas de caminar
por los precipicios de mi vida,
dejé correr agua en el cuenco de mi mano
también por ustedes, nosotros
y los señores de Capricornio que están en camino,
los que por nuestras calles
—carreteras del cielo y del infierno—
vendrán desnudos o vestidos con su Vía dolorosa,
un cometa, un pan bajo el brazo,
un manto de la dicha o una tienda de souvenirs
a remover las cenizas
que construyen y destruyen sus laboriosos hermanos
porque nadie duda
que Suyo es el Reino