לגימה חריפה

לוּאִיסָה פוּטוֹרַנְסְקִי

מְבֻלְבֶּלֶת
אֲנִי מִשְׁתַּכֶּרֶת מֵהָעֹנֶג שֶׁרֵיחִי מַעֲנִיק לְךָ.

מַסְכִּינָה בִּמְשִׁיכַת כְּתֵפַיִם עִם חַיַּי הַקְּטַנִּים.

הַחַיִּים הֵם כָּאן.

יָדַי הוֹלְכוֹת וּמִתְרַבּוֹת.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת שֶׁהִמְצֵאתִי. אֶת שֶׁעָשִׂיתִי. אֶת שֶׁנִּבְצַר מִמֶּנִּי לַעֲשׂוֹת.

אֶת מַה שֶּׁהָיִיתִי רוֹצָה, אֲבָל נִבְצָר מִמֶּנִּי לַעֲשׂוֹת.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הָעֹנֶג שֶׁלִּי. אֶת הֶרְגֵּלַי הַקְּטַנִּים מוּגֵי הַלֵּב.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת מִכְסַת בְּדִידוּתִי הַיִּחוּדִית, מֵמַד שֶׁיִּתְלַוֶּה אֵלַי עַד לַמָּוֶת.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת כְּאֵבִי, עָלוּב, בְּלִי סִבּוֹת מַשְׁמָעוּתִיּוֹת אוֹ מֻצְדָּקוֹת.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַתַּת-קַרְקַע הֶעָכוּר שֶׁלִּי, מֻרְכָּב מִשְּׁקָרִים וּמִמִּלִּים.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הִתְפּוֹרְרוּת גּוּפִי. אוֹתוֹ גּוּף הַנֶּאֱלָץ מֵחֲמַת מְצוּקָה לְהַחֲזִיק מַעֲמָד עַל הָרַגְלַיִם עַד מוֹתוֹ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַפְסָקַת הָאֵשׁ שֶׁבָּאַהֲבָה.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַנִּסָּיוֹן הַזֶּה לְהִתְקָרֵב לַמִּלָּה תּוֹךְ כְּדֵי בְּדָיָה כְּנֶגֶד מַה שֶּׁכָּשַׁל עוֹד לִפְנֵי הֻלַּדְתּוֹ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַשְּׁתִיקָה הַחַיָּתִית שֶׁל תְּשׁוּקָתִי.

אֲנִי אוֹהֶבֶת בְּהִשְׁתָּאוּת אֶת הַפֶּלֶא הַטָּמוּן בְּכָךְ שֶׁאֵינִי מֻתֶּשֶׁת לְמִשְׁמַע עַד זָרָא סִפּוּרִים עַל תּוֹר הַזָּהָב, תּוֹר הַכֶּסֶף, תּוֹר הַזֶּבֶל

כְּדֵי לוֹמַר בְּגַאֲוָה אֵין שׁוּם סִפּוּר בָּעוֹלָם שֶׁיּוּכַל לְשַׁנּוֹת, שֶׁיְּשַׁנֶּה אוֹ שֶׁשִּׁנָּה דְּבַר-מָה

מִתְחַשֵּׁק לִי לִישֹׁן.

לֶאֱהֹב אֶת הַלַּיְלָה. לֶאֱהֹב אוֹתְךָ. לֶאֱהֹב אוֹתְךָ עַכְשָׁו. לֶאֱהֹב אוֹתְךָ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ מִתּוֹךְ מְצוּקָתִי לוֹמַר לְךָ מָחָר, בְּאֶמְצָעוּת הַמֶּחֱוָה הַיְחִידָה שֶׁרַק אֲנִי יְכוֹלָה לְהַעֲנִיק לְךָ כִּי רַק אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת: בֹּקֶר טוֹב.

(מתוך הספר “לגימה חריפה”, 1963)

המשוררת והסופרת הארגנטינאית היהודייה לוּאִיסָה פוּטוֹרַנְסְקִי נולדה בבואנוס איירס בשנת 1939. לאחר שלמדה משפטים בעיר הולדתה והוסמכה לעריכת דין, חייתה תקופות ממושכות באיטליה, בסין וביפן, ובשנת 1981 השתקעה בפריז, שם עבדה כמתרגמת, כמתורגמנית וכעורכת, עד פרישתה לגמלאות, במרכז ז’ורז’ פומפידו ובסוכנות הידיעות הצרפתית. ביותר מעשרים הספרים שכתבה, מחשבותיה משקפות נאמנה את העושר התרבותי, הלשוני והרוחני העצום שצברה במשך שנות חייה, ולא בכדי היא זכתה הן למלגות והן לפרסים ספרותיים יוקרתיים בספרד ובצרפת, בארגנטינה ובארצות הברית. אסופה עברית משירתה שתיקרא “שנות ארגנטינה” עתידה לראות אור בהוצאת “ביטאון שירה”.

הופיע במדור “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ”
לדף תרגומי שירה מספרדית

Luisa Futoransky

TRAGO FUERTE

Confundida
me embriago en el placer que te da mi olor.

Con un encogimiento acepto mi vida pequeña.

La vida es acá.

Mis manos se multiplican.

Amo lo que he inventado. Lo que hice. Lo que no pude hacer.

Lo que quisiera pero no puedo hacer.

Amo mi placer. Mis pequeños hábitos cobardes.

Amo mi cuota de soledad única, dimensión que irá conmigo
hasta la muerte.

Amo mi dolor, mezquino, sin grandes ni justificadas causas.
Amo mi turbio subterráneo de mentiras y palabras.

Amo la descomposición de mi cuerpo. Este cuerpo obligado
por el apuro de aguantarse de pie hasta morir.

Amo la tregua de amar.
Amo este intento de aproximarse a la palabra confabulando
contra lo que antes de nacer ha fallado.

Amo el silencio animal de mi deseo.

Amo con asombro el milagro de no agotarme después de oír
hasta el hartazgo historias de siglos de oro, siglos de plata, siglos
de basura

Para decir con orgullo no hay una mínima historia en el mundo
que pueda cambiar, cambie o haya cambiado algo

Tengo ganas de dormir.

Amar la noche. Amarte. Amarte ahora. Amarte diariamente
en mi apuro por decirte mañana, en el único gesto que sólo yo
puedo darte porque tú solo puedes ver: buen día.