ז’וּזֵה סָארָאמָאגוּ
היה היה איש שחי מחוץ לכותלי העיר. אם ביצע פשע כלשהו, אם שילם בעבור עוון של אבות אבותיו, או אולי פרש רק מרוב אדישות או בושה — אין לדעת. ייתכן שביסוד העניין היה קצת מזה וקצת מזה, שהרי מן היפה ומן המכוער, מן האמת ומן השקר, ממה שמודים בו וממה שמסתירים, כולנו יוצרים את קיומנו המזדמן. האיש חי מחוץ לחומות העיר ומתוך אותה פרישות בדלנית, בין אם מתוך בחירה ובין אם מחמת אילוץ, יצר לעצמו בסופו של דבר הילה של תהילה. ובכל זאת נבצר ממנו למנוע (נבצר וזהו זה) מעננה של תוגה לרחף בעיניו, אותה עננה האופפת את כל מי שארצו אבדה לו.
פעמים אחדות ניסה להיכנס לעיר. הוא עשה זאת לא בגלל תשוקה בלתי־נשלטת ואפילו לא בשל עייפותו מהמצב, אלא סתם מתוך דחף לשינוי או אי־נחת שלא ביודעין. תמיד בחר בשערים השגויים, אם היו שערים. ואם אירע והיה סבור כי נכנס לעיר, ואולי כך אכן היה, נראה כאילו במקביל לעיר הממשית היו תמונות שלה, חסרות עקיבות ממש כמו הצל שהלך והתעבה בעיניים. וכאשר התמונות ההן התפוגגו, כמו ערפל המתפזר מעל פני המים כשנוגע בו אור השמש, היה המדבר מקיף אותו, ובמרחקים, לבנות ונישאות, עם עצים שתולים במגדליהן וגנים תלויים במצפוריהן, שבו חומות העיר והבהיקו, בלתי־נגישות כמנהגן.
מבפנים בקע תדיר רעש חגיגה. כך אמר לו בלבו, יותר מהחושים, הדמיון. רחש החיים כנראה, לכל הפחות. לא המוות הערירי שהוא ההתבוננות העיקשת של הצֵל עצמו. לא הייאוש החירש של המלה המוחלטת הנמלטת ברגע שהיא עומדת להיהפך למפתח יותר מאשר למלה. ואז היה האיש מקיף את החומות הארוכות, ממשש ומגשש בחיפוש אחר שער שיוכל אולי, בעמימות, להיות השער המובטח לו.
כי האיש האמין בייעוד. הימצאותו מחוץ לעיר (אם אכן היה מודע לה) נתפסה בעיניו כמצב מקרי וארעי. באחד הימים, ביום המדויק, לא לפניו וגם לא אחריו, היה עתיד להיכנס לעיר. וליתר דיוק: היה עתיד להיכנס לכל מקום ומקום בה, הן זו היתה תמצית ציפייתו. היהפכותה של עננת התוגה ללילה תהיה אז רע בלתי־נמנע, אך גם זמני, כי היום המיועד יטמון בחובו הסבר. ואולי, אפילו, לא זה. רק סוף, סוף פשוט. די יהיה בוויתור על הכתר.
האיש לא ידע כי הערים המקיפות את עצמן בחומות גבוהות (אפילו אם הן לבנות ועצים בראשיהן) אינן מתמסרות ללא מאבק. כמו כן, לא ידע כי לפני הקרב על כיבוש העיר יהיה עליו לצאת למערכה נוספת ולנצח גם בה. ושבקרב הזה, הראשון, ייאלץ להיאבק בעצמו. איש אינו יודע מאום על עצמו לפני התמסרותו לפעילות שהוא מחויב לה כליל. איננו מכירים את כוחו של הים כל עוד הים אינו נע. איננו מכירים את האהבה לפני האהבה.
באה המערכה. כמו בשירי הומרוס, וגם האלים נטלו בה חלק. הם נלחמו בעד ונגד, פעמים אחדות אלה באלה. האיש שנאבק כדי לחיות בין כותלי העיר החליף חרב ומלים עם האלים שעמדו לימינו. הוא פצע ונפצע. והמאבק נמשך ימים ארוכים ורבים, שבועות, חודשים, בלי הפוגות וללא מנוח, לפרקים בקרבת החומות, לפרקים כה הרחק מהן שאפילו העיר עצמה לא נראתה, וגם לא היה עוד אפשר לדעת בוודאות איזה פרס מחכה בסוף המאבק. זאת היתה אדרת אחרת של הייאוש.
עד אשר באחד הימים נשאר שדה הקרב חופשי ונגיש, כמו שפך נהר שהמים נחים בו. מדממים, האיש והאל שנשאר לצדו הביטו וראו לנגד עיניהם את השערים הפתוחים לרווחה. שקט רב שרר בעיר. מבוהל עדיין, האיש התקדם. לצדו האל. הם נכנסו — ורק אחרי כניסתם היתה העיר למיושבת.
היה היה איש שחי מחוץ לכותלי העיר. והעיר היתה הוא עצמו. עירו של ז’וּזֵה, אם נרצה לקרוא לה בשם.
מתוך “על העולם הזה ועל האחר”, 1985.