חוסה אמיליו פצ’קו
לילה ושלג
נִגַּשְׁתִּי לַחַלּוֹן וּבִמְקוֹם גַּן גִּלִּיתִי אֶת
הַלַּיְלָה
כְּמִצְבּוֹר שָׁלֵם שֶׁל שֶׁלֶג.
הַשֶּׁלֶג הוֹפֵךְ לְמוּחָשִׁי אֶת הַדְּמָמָה וְהוּא
קְרִיסַת
הָאוֹר וְהוּא כָּבֶה.
הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ חָפֵץ לוֹמַר מְאוּמָה: הוּא רַק
שְׁאֵלָה
שֶׁמְּנִיחָה לְמִילְיוֹן סִימָנֵי שְׁאֵלָה
לָרֶדֶת עַל הָעוֹלָם.
האש
בָּעֵץ שֶׁלֹּא אֻכַּל בַּגֵּץ וּבַשַּׁלְהֶבֶת,
אַחַר כָּךְ בִּדְמָמָה וּבְעָשָׁן אוֹבֵד,
הִבַּטְתָּ אֵיךְ מִתְפּוֹרְרִים בְּרַעַם חֲרִישִׁי חַיֶּיךָ,
וְאַתָּה תּוֹהֶה אִם הֶעֱנִיקוּ חֹם,
אִם הִתְוַדְּעוּ אֵי-פַּעַם לְצוּרוֹת הָאֵשׁ,
אִם זָכוּ לִלְהֹט וּלְהָאִיר בְּלֶהָבָה,
וָלֹא, הָיָה הַכֹּל לַשָּׁוְא –
עַל עָשָׁן וָאֵפֶר אֵין מְחִלָּה,
שֶׁהֲרֵי לֹא עָמַד לָהֶם כֹּחָם כְּנֶגֶד הָאֲפֵלָה,
כְּמוֹתָם כְּעֵץ הַבּוֹעֵר בְּחַוָּה שׁוֹמֶמֶת
אוֹ בִּמְעָרָה הַמְאֻכְלֶסֶת בְּמֵתִים בִּלְבַד.
אף על פי שבסיפורו “הפארק הסבוך”, שראה אור ב”תרבות וספרות” באפריל 1998, כתב חוסה אמיליו פצ’קו על הילדות, שהיא התקופה הנוראה ביותר בחייו של אדם, מכיוון שדווקא היא התקופה שאין בה שום מודעות לכל מה שעדיין עומד לקרות. גם הוא, כמו חואן חלמן, האמין ברוח האדם. פצ’קו היה לא רק משורר מן השורה הראשונה, אלא גם סופר, מסאי, מתרגם, עיתונאי ומבקר. לצד פעילותו הספרותית הענפה הרצה במשך שנים רבות באוניברסיטאות במקסיקו, בארצות הברית, בקנדה ובבריטניה. על יצירתו זכה בשפע פרסים ספרותיים חשובים, בשנת 2006 נבחר פה אחד לאקדמיה המקסיקאית ובשנת 2009 זכה בספרד בפרס סרוונטס. באותה שנה כתב הסופר המקסיקאי קרלוס פואנטס, שהלך לעולמו אשתקד: “כתביו של פצ’קו הם יצירה אוניברסלית הנוטלת חלק בתהילת הספרות של כל הזמנים”.
לאורך כל שנותיו כיוצר ספרותי החל בספר ביכוריו, “יסודות הלילה” (1963), וכלה בספריו האחרונים, גילה פצ’קו מקוריות בתוכן ודיוק בלשון. הוא סירב שיטתית לחבור לקבוצות ספרותיות, הקפיד על שלמות מעורבותו הרגשית בכתביו והביע בבירור את סלידתו מהתמסחרותה של הספרות. להט כמיהתו ותשוקתו לחוות את החיים במלוא עוצמתם לא התפוגגו כהוא זה עם השנים, והם מוצאים ביטוי מהימן אפילו באחרוני שיריו.
פצ’קו פירסם שישה־עשר קובצי שירה ובשנת 2009 ראה אור ספרו “במוקדם או במאוחר”, אסופה של כל יצירתו השירית למן שנת 1958 ואילך. הוא פירסם גם שני רומאנים וארבעה קבצים של סיפורים קצרים.
ייתכן שיותר מבכל מאפיין אחר של כתיבתו שבה פצ’קו את לבבות קוראיו בכנותו המוחלטת. אחד משיריו, “בגידה רמה”, הוא אולי אחד הביטויים המובהקים ביותר של תרבות מקסיקו לצורך הבנת מולדתו של הכותב והרגשות המעורבים שהיא מעוררת בקרב רבים מבניה: “אינני אוהב את מולדתי. / הבוהַק המופשט שלה / הוא בלתי־נתפס. / אבל (גם אם זה נשמע רע) / הייתי מוכן לתת את חיי / בעבור עשרה מקומות בה, / אנשים מסוימים, / נמלים, יערות אורנים, / מבצרים, / עיר בחורבות, / אפורה, מפלצתית, / דמויות אחדות בדברי ימיה, / הרים / ושלושה או ארבעה נהרות”.