מאמר מאת רמי סערי שהתפרסם בעיתון הארץ בתאריך 8.10.1995
עם נפילתו של המשטר הקומוניסטי באלבניה, בראשית שנות התשעים, נותרו מיליוני הבונקרים שנבנו בתקופת אנור הוג’ה חסרי-תועלת. יורשו של הוג’ה, רמיז אליה, נעצר, נשפט ונכלא, אולם גם נשיאה הנוכחי של אלבניה, סלי ברישה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, לא הצליח לשפר בהרבה את מצבה הכלכלי העגום של הענייה במדינות אירופה. בשנת 1990 הסתננו ליוון 6,000 אלבנים, בחודשים הראשונים של 1991 עלה מספרם ל-15,000, ומה שהתחיל כהתגנבות יחידים מהרי אלבניה איים להיות נחשול מהגרים איתן. כיום מעריכים את מספרם של האלבנים החיים ביוון בכחצי מיליון, אולם אין אומדנים רשמיים על אוכלוסיה זו.
שלטונות יוון לא נקטו עמדה חד-משמעית ביחס לתופעה: דעת הקהל היוונית גילתה אהדה לאומללים ששאפו למצוא עתיד טוב יותר מחוץ לארצם. עם קריסת הקומוניזם התחדשו והשתפרו הקשרים בין תושבי יוון לבין בני המיעוט היווני בדרום אלבניה: כחצי מיליון מתושבי חבל אפירוס הצפונית הם יוונים אורתודוקסים בדתם; רבים מהם יודעים יוונית ורואים בעצמם יוונים לכל דבר על אף אזרחותם האלבנית. מאז התבססות השלטון הקומוניסטי באלבניה, עם תום מלחמת העולם השנייה, דוכאו בעקביות שאיפותיו התרבותיות והלאומיות של מיעוט זה: הכנסיות האורתודוקסיות נהפכו לאסמי תבואה, השימוש בשפה היוונית נאסר, והגבול עם יוון היה נתון לפיקוח חמור וקפדני של הצבא האלבני. הדמוקרטיזציה גרמה התעוררות ניצני לאומיות בקרב היוונים באפירוס הצפונית. הממסד הכנסייתי עודד באזור פעילות חברתית, תרבותית ודתית, כנסיות ישנות שופצו ושוקמו, ובמהרה נוסדה מפלגת אומוניה (“אחדות”) שהציבה לעצמה כיעד הגנה על זכויות המיעוט היווני בפרלמנט האלבני. זמן קצר אחרי נפילת המשטר הקודם ביקר בטירנה ראש ממשלת יוון לשעבר ומנהיגה של “הדמוקרטיה החדשה”, הגדולה במפלגות הימין של יוון, קונסטנדינוס מיצוטאקיס. בביקורו קרא מיצוטאקיס לבני אפירוס הצפונית לשוב ל”מולדתם הטבעית”, ובעקבות קריאתו אכן הגיעו ליוון המוני אלבנים, אך רק מעטים מהם היו בני המיעוט היווני.
יוון – המדינה הבלקנית היחידה החברה באיחוד האירופי (כך היה בעת כתיבת המאמר ופרסומו, בינתיים השתנו פני הדברים) – נהפכה במהרה אבן שואבת להמוני החלכאים והנדכאים, שנשאו אליה מצפון עיניים עורגות. אלבנים רבים העדיפו את הגבול העובר באזורים הרריים, מיוערים ושוממים על הניסיון לחצות את הים האדריאטי לנמלי ברינדיזי ובארי שבאיטליה. לא רק אלבנים, אלא גם בולגרים ורומנים החלו לנהור דרומה, וממדינה שבניה עוזבים אותה כדי לחפש פרנסה בנכר היתה יוון למדינה קולטת הגירה. ההגירה הוגבלה באמצעות מתן אשרות שהייה ועבודה. עדיפות ניתנה לעובדים זרים שהגיעו מפולין, מהונגריה, מצ’כיה ומסלובקיה, אולם אלבנים, רומנים ובולגרים רבים שהגיעו כתיירים נשארו ביוון באופן בלתי-חוקי והתחילו לעבוד בה.
לפי ספרו של דימיטריס קצורידס, “עובדים זרים (?) ביוון”, היגרו למדינה מברית-המועצות כבר בשנות השמונים יותר מעשרת אלפים יוונים פונטים (68 אחוזים מהם בשנת 1989), ובואם הכשיר את הקרקע לקליטתם של מהגרים נוספים בארץ שעברה תהליכים מואצים של פיתוח והתמערבות. אולם ההגירה הבלתי-חוקית של האלבנים ליוון החלה לקבל אופי כאוטי, ובעקבות התרבות מקרי הפשע והאלימות שבהם היו מעורבים מהגרים, החלה דעת הקהל לנטות נגדם. העיתון “אלפתרוטיפיה” דיווח בסוף 1993 על גירושם הרשמי של 167,204 אזרחים אלבנים מיוון בתקופה שבין ראשית 1991 ואמצע 1992. ב-2 בנובמבר 1993 הצהיר שר המשטרה היווני, סטליוס פפתמליס, שבשנתיים וחצי שקדמו להצהרתו נעצרו וגורשו מתחומי יוון 559,000 אלבנים שעברו את הגבול בחשאי. העיתונות היוונית בישרה לקוראיה על גלי הגירה נוספים מאלבניה, ובמקביל על גלי גירושים של עובדים בלתי-חוקיים. באחד מגלי הגירושים נפטרה המשטרה היוונית מארבעים אלף אלבנים בבת אחת. רבים מהם איימו לחזור, אך לא כולם עשו זאת. לפי ספרו של קצורידס מספר האלבנים הבאים ליוון שוב ושוב ופרנסתם מושתתת עליה מתקרב לשלוש מאות אלף; העיתון “אלפתרוטיפיה” גורס, שמדי יום מבריחים מהגרים אלבנים מיוון לארצם כמיליון דולר ושהסכום מהווה גורם רב-חשיבות בכלכלתה הרעועה של המדינה הנחשלת. אנשי-עסקים יוונים לא טמנו את ידם בצלחת, וביחד עם חברות איטלקיות וגרמניות השתלטו על חלק ניכר של המשק האלבני שעבר הפרטה.
לבעיית הימצאותם של המהגרים האלבנים ביוון אין ככל הנראה פתרונות הניתנים ליישום קל. דובר השגרירות היוונית בארץ הדגיש באוזני, שהאלבנים אינם פליטים, אלא עובדים זרים, חלקם חוקיים וחלקם לא. לדבריו אין שום קשר בין התנכלויות המשטרה האלבנית למיעוט היווני באפירוס הצפונית לבין גלי הגירושים של המהגרים האלבנים הבלתי-חוקיים מיוון, אולם ברור שמבחינות מסוימות נהפכו המהגרים זה מכבר לכדור משחק ולקלף מיקוח ביחסים הרגישים שבין אתונה לבין טירנה: כשמצרה ממשלת אלבניה את צעדי הכנסייה האורתודוקסית בארצה, נוטה ממשלת יוון לגרש מהגרים אלבנים ומפייסת בכך את דעת הקהל בבית. מלכתחילה לא נועדו הגירושים ההמוניים לפתור את בעיית ההגירה הבלתי-חוקית, וכיום הם משמשים – ממש כמו הטלת הסגר על השטחים בארץ – בעיקר לצורך הרגעת הרוחות.
המהגרים האלבנים פזורים כיום בכל רחבי יוון. ריכוזי אלבנים גדולים במיוחד קיימים במחוז אטיקה שהאלבנים שהיגרו אליו כבר במאות הקודמות (“הארווניטים”) השתלבו היטב בחברה היוונית, וכן בפרברים המערביים של אתונה: אגליאו, פטרלונה, אגיה ברברה. בפרברים אלה נמצאים רק שלושה מארבעים התיאטרונים של בירת יוון, יש בהם מעט מאוד קולנועים ואין בהם כלל מוזיאונים, אולם האלבנים לא הגיעו לאתונה כדי לבקר בתיאטרון: הם מתחלקים בדירות שנותנים להם מעסיקיהם, וחיים בתנאי עוני ובצפיפות רבה. מכיוון שבדרך כלל מדובר בפועלים ובחקלאים חסרי הכשרה מקצועית הולמת, הריהם מועסקים לרוב בעבודה גופנית (בנייה, ניקיון, עבודות חקלאיות), שכרם זעום והם אינם נהנים משום הטבות סוציאליות.
מחמת תנאי-החיים הירודים מתפרנסים חלקם מהפשע – משוד, מגנבות, מפריצות ומהברחות. ידיעות על מעלליה של המאפיה האלבנית מתפרסמות מדי פעם בעיתונות היוונית, ובניגוד לקבוצות מהגרים אחרות (היוונים הפונטים והפולנים) סובלים האלבנים מתדמית שלילית. אף-על-פי-כן לא הרימה הגזענות את ראשה בחברה היוונית; האלבנים הם מוקד לרחמים או לבוז, אולם אין ארגונים החותרים לסילוקם. שוק העבודה השחורה משגשג, ובשל המצב הנוכחי של הכלכלה היוונית והאלבנית נוח לשתי המדינות להעלים עין מהמהגרים הבלתי-חוקיים ולא לסגור את הגבול.
גברים צעירים הם רוב רובם של “העובדים הזרים” שבאו ליוון מאלבניה, אולם ישנן גם נשים אלבניות, שהשתקעו בשכנתה הדרומית של מולדתן. כמה מהן נישאו נישואים פיקטיוויים ליוונים, יש כאלה שניאותו לשמש כאמהות פונדקאיות תמורת תשלום הולם, ומעטות החלו לעסוק במקצוע עתיק יותר ומכובד פחות. עם האלבני הצעיר ארגיר סימוני התראיתי לראשונה בצהרי יום חם, בשלהי אוגוסט 1995. הוא עמד על קצה המדרכה באחת מסמטאות השוק של אתונה, ונעץ בעוברי-האורח מבטים מזמינים ומתגרים. את הגבול, כך סיפר, חצה בגנבה חמישה חודשים קודם לכן. מאחוריו נותרו לימודי הרפואה באוניברסיטת טירנה, אם חולה ומובטלת, ארבעה אחים צעירים ממנו וארוסה. כשהסתנן ליוון הצטרף לחבורה של שלושה אלבנים בני-גילו, שנדדו בצפון המדינה והתפרנסו בעיקר מגנבות קטנות בכפרים ובעיירות של מקדוניה היוונית. אחרי גלגולים רבים ולילות שהעביר באורוות, ברפתות, בבניינים עזובים ובעליות-גג של פונדקי דרכים הגיע לאתונה, ושם החל להרוויח את לחמו ממכירת בשרו – או ליתר דיוק, מהשכרתו. חלק מהכסף שהשתכר נהג להעביר לאמו שנשארה באלבניה, והשאר הספיק לו למחיה בבירת יוון. היה בכוונתו לזנות עוד כחצי שנה, ובמשך תקופה זו לחסוך די הצורך כדי לממן לעצמו חתונה מסורתית מפוארת בכפר הולדתו ההררי. אחר-כך תיכנן לפתוח דף חדש בחייו, כך אמר.
על כל אלה וגם על דברים אחרים סיפר לי ארגיר בפנים שחורות מיין, בטברנה שוממת למחצה, לא רחוק מתחנת-הרכבת לריסיס. בו בזמן בחש מעלינו המאוורר בעצלתיים את האוויר החם של סוף הקיץ.