אנריקה אנדרסון אימברט
ממש מתחת לתנ”ך הפתוח שבו סימן באדום את הפסוק המסביר הכל מכל כל, סידר בקו ישר את המכתבים: לאשתו, לשופט, לחבריו. אחר כך שתה את הרעל ונשכב.
שום דבר. כעבור כשעה קם והביט בצנצנת. אכן, זה היה הרעל.
הוא היה כה בטוח! לכן חזר על אותו המינון ושתה כוס נוספת. שב ונשכב. עוד שעה. הוא לא מת. אז ירה באקדח ברקתו. מה זה צריך להיות, עושים ממנו צחוק? מישהו — אבל מי, מתי? — החליף לו את הרעל במים ואת הכדורים בקפצונים. הוא ירה ברקתו את ארבעת הכדורים הנותרים. לשווא. לפיכך סגר את התנ”ך, לקח את המכתבים ויצא מחדרו בדיוק כשבעל המלון, חדרנים וסקרנים החלו נזעקים למשמע הרעם של חמש היריות.
כאשר הגיע הביתה מצא את אשתו מורעלת ואת חמשת בניו שרועים על הרצפה, כל אחד ואחד מהם עם קליע ברקה.
לאחר שלקח את סכין המטבח, חשף את בטנו והתחיל לדקור שוב ושוב. פעם אחר פעם נתחב הלהב לתוך הרקמות הרכות של בשרו, אולם בכל פעם יצא נקי כאילו נשלף מתוך המים. בשר הבטן עצמו נראה חלק בדיוק כמו המים לאחר שהדג נשלה מתוכם.
מששפך נפט על בגדיו, כבו הגפרורים שהצית בקול ענות חלושה.
הוא רץ לכיוון המרפסת, ולפני שזינק למטה, הספיק לראות המוני גברים ונשים מתבוססים ברחוב בדם וקרביהם משוספים בין להבות העיר שהוצתה.
(מתוך “הגרימואר”, 1961)
הסופר, המסאי ומבקר הספרות אֶנְרִיקֶה אַנְדֶרְסוֹן אִימְבֶּרְט נולד בעיר קורדובה שבארגנטינה בשנת 1910 ומת בבואנוס איירס בשנת 2000. שנים רבות לימד ספרות באוניברסיטאות במולדתו ובארצות הברית. את עיקר תהילתו קנה בסיפוריו הקצרים המשלבים דמיון פרוע וריאליזם מאגי.