פליפה בניטס ריס
ויליאמס היה אירי וטאסוס יווני. שניהם שוטטו בעלם אינספור פעמים כשני אנשים שאבד עליהם כלח או כבנים חורגים לזמן המופתעים ממצבם וגוררים בערים, בערבות וביערות העד את קיומם שאין לו קץ. שניהם ראו איך בזה אחר זה נכתבים סיפורי התנ”ך, ספרי המתים המצריים והלילות הדמיוניים, שהצטברו כאלף לילה ולילה.
טאסוס, פזור דעת מעצם טבעו, לא ידע כי ויליאמס אף הוא בן אלמוות, עד שפגש אותו בחמש הזדמנויות שונות במהלך מאות שנים וזיהה אותו בהמון הסתמי בשל שערו המתולתל והאדמוני עד מאוד של האירי, מחושמל ומלא חיוניות כמו הדמדומים בארצו. ויליאמס ידע זאת על אחיו לגורל למן הפגישה השנייה ביניהם למרות מראהו דל הארשת של טאסוס היווני.
אוסלו, איסטנבול, טיינצין, דבאו וברצלונה היו חמש הערים שדרכיהם הצטלבו בהן כשנדדו, תועים בעולם, אם כי אפילו פעם אחת לא נפנו לדבר איש עם רעהו. שמונים שנה אחרי פגישתם החמישית התראו שוב באקראי בוורונה, לפני פסל דנטה, שוויליאמס העניק לו בשביל הקומדיה חרוז מורכב במיוחד. טאסוס שגמר אומר לברך לשלום את ויליאמס פנה אליו בחיישנות בניב טוסקני עתיק, שזה כבר ירד לתהום הנשייה. ויליאמס השיב לו בלשון ג’נגיס חאן וחמד לצון בחיקוי הטון המחוספס והמעושה שהכובש המונגולי שיווה לקולו כדי להפיח תקווה בגדודיו.
שניהם ראו איך נערפים ראשי שליטים, ושניהם חזו בילדים שבבוא העת הזדקנו והתבלבלו בשמות ובתאריכים, אובדים בסבך שנותיהם הכלות. שניהם היו עדים להתפצלות הלטינית לניביה, ושניהם השתאו והתרעמו לנוכח האומות שהתנגשו זו בזו אך ורק מכיוון שהשחיתו את שפת וירגיליוס בדרכים שונות. טאסוס סיפר לוויליאמס שהוא יודע מאה עשרים ושמונה שפות וניבים ומכיר את אופני התפתחותם במשך מאות שנים. היה ביכולתו להבין את הפרובנסלית הארכאית של רימבאוט דה וקירס ואת הצרפתית הגיאומטרית של סטפן מלארמה. ויליאמס מצדו השיב לטאסוס בשמץ יהירות, שטרם ביקר במקום כלשהו שאת לשונו, עגתו או ניבו לא זכה להכיר.
בנדודיו הבלתי נלאים אהב ויליאמס ואיבד אינספור נשים שהדיפו אינספור ריחות, וזה היה האוצר שנשא עמו בזיכרונו. הוא זכה לראות את פריקלס, בן ארצו של טאסוס, רץ בילדותו אחר ברקן ברוח. טאסוס מצדו ראה את ג’יימס ג’ויס, בן ארצו של ויליאמס, רץ בנפשו אחרי משפטים שוברי שיניים במרפסת של בית קפה בטרייסטה.
מזגו של וילאמס היה מבודח, ואילו טאסוס היה עצוב ועגמומי: חייל שחמט לבן ורעהו השחור נעים ונדים לאורך משבצות העולם. כשטאסוס אמר מבועת שראה במו עיניו את ראש מארי אנטואנט נערף בגיליוטינה, פרץ ויליאמס בצחוק והפטיר שלא נכח שם, כי בה בשעה עזר לדוקטור גיליוטין לתכנן דגם של להב חדיש. כשטאסוס הלין על קיום האלמוות שלו ועל טרחת נדודיו, טפח ויליאמס על שכמו והציע שייסעו יחדיו ללגום בירה בדבלין.
טאסוס וויליאמס שוחחו בלי הרף במשך שנים אחדות, סיפרו זה לזה מאורעות משמחים ונוגים מימים שעברו. הם הזכירו העוויות מגוחכות של מלכים ואישים, שהדורות הבאים היו עתידים להוקיר באיוולתם, והחליפו אנקדוטות שמקורן ברומא העתיקה וביבשת החדשה.
בשנים ההן נדדו בעולם מבלי משים, שהרי היו שקועים בשיחה. הם ביקרו בערים שנטשו בלי לדעת אפילו את שמן. ויליאמס דיבר על נשים במבוכה נסערת, נשים גדשו את לבו. טאסוס התאונן מדוכדך על גורלו האומלל, אמר שהוא מייחל למוות בלתי אפשרי.
בתום אותן שנים, שנות שיחה ואמון, בערב קפוא של נובמבר, עישנו שני החברים בוונציה, מתחת לקשת בשוק הדגים. אחר כך הלך טאסוס לדרכו. ויליאמס ראה את רעהו מתרחק בכבדות, אך לא אמר לו דבר – הוא הרי ידע כי יחידים מסוגם זקוקים לבדידות אינסופית כדי לשאת את אינסוף בדידותם.
פליפה בניטס ריס נולד בשנת 1960 בכפר רוטה שבנפת קדיס (אנדלוסיה, דרום ספרד). עד כה פירסם שני ספרי שירה (“גני עדן ועולמות”, 1987; “המזוודה הפתוחה”, 1996), שני קבצים של סיפורים קצרים (“עולם מסוכן”, 1994; “דרכים לאבד”, 1997), ארבעה רומאנים (טנא של דואנדה”, “מדובר בכם”; “רכוש גן העדן”; “עשן”) ושני קבצים של מסות (“בזאר החוכמה”; “אנשי המאה”).