אווה-ליסה מנר
כְּשֶׁיַּד הָאַהֲבָה יוֹרֶדֶת,
מַתְחִילָה עֲלִילַת הַסִּפּוּר, מַתְחִילָה הַגַּחֲמָה.
מִן הַמְּעָרָה הַיְּוָנִית בָּא כֶּלֶב הַמָּוֶת,
אוֹ שֶׁמָּא הָיָה זֶה הַסַּפָּן הַחוֹתֵר בְּסִירַת הַבַּרְזֶל
לְאֹרֶךְ מַיִם עַתִּירֵי בַּרְזֶל אַף יוֹתֵר.
מַסָּע בִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִי,
כַּמָּה זְמַן אוֹרֶכֶת חֲצִיַּת הַגְּבוּל?
זְמַן רַב, כִּי אֵין שׁוּם גְּבוּל.
מתוך: צלול, אפלולי, צלול / הוצאת כרמל
אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר (1995-1922), אחת המשוררות הפיניות החשובות ביותר במאה העשרים, היא יוצרת ששירתה השפיעה רבות על משוררים פינים המוכרים בארץ יותר ממנה, למשל אווה קילפי, סירקה טורקה ופנטי הולפה. מנר היא המייצגת הבולטת ביותר של המעבר מהשירה המסורתית למודרניזם של שנות החמישים במאה שעברה. יותר מכול מאפיין את שיריה השימוש בשפת סמלים עשירה ורבת דקויות המצביעה על קשר הדוק עם עולמות הטבע, המיתולוגיה והמוזיקה. אסופה עברית ראשונה משירתה, “צלול, אפלולי, צלול“, ראתה אור בהוצאת כרמל.