אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר
החורף
הֶעָלִים מְרַחֲפִים, הַשָּׁעוֹת, הָעוֹנוֹת
מֵחֶדֶר לְחֶדֶר.
הַשֶּׁלֶג נוֹשֵׁב, וּבַפְּתָחִים הַוִּילוֹנוֹת.
הַשִּׁמָּמוֹן נִשְׁעָן עַל הַקִּירוֹת, מַרְחִיב אֶת הַבַּיִת,
הַצְּלָלִים נִשְׁעָנִים וְחוֹרְקִים.
הַשֶּׁלֶג נָע כְּמוֹ חַיָּה נְמוּכָה,
מְקַנֵּן בַּפִּנּוֹת.
הַמַּשְׁקוֹפִים הַסְּפוּרִים וְהָעֵינַיִם קוֹפְאִים.
אִם צִפּוֹר תּוֹעָה פְּנִימָה, הִיא נוֹפֶלֶת.
לֹא תְּחַמֵּם אוֹתָהּ הַיָּד הַזֹּאת הַקּוֹפֵאת.
כָּאן
מְשׁוֹטְטִים לָהֶם רַק הַקּוֹלוֹת הַיְשָׁנִים
מִקִּיר לְקִיר,
מְקַנְּנִים בַּשְּׂעָרוֹת,
בַּשֶּׁלֶג הַדַּק שֶׁל דַּעְתִּי, זֶה שֶׁמִּתַּחְתָּיו
כְּלוּאִים הָעֹמֶק,
הַפְּתָחִים הַפְּרוּצִים,
הַחֹשֶׁךְ הֶחָנוּק וְהַעַכְבָּרִים תְּאֵבֵי הַחַיִּים.
העיר
הַבָּתִּים גָּדְלוּ עַד מְאֹד בָּעִיר הַזֹּאת,
הַתְּהוֹמוֹת הֶעֱמִיקוּ, הַמַּיִם נַעֲשׂוּ שְׁחוֹרִים יוֹתֵר,
תֵּכֶף הֵם יִזְחֲלוּ לָרְחוֹבוֹת, הַמַּעֲקִים שְׁבוּרִים,
מֵי הַתְּהוֹם עוֹלִים, הַמַּרְתְּפִים כְּבָר מְלֵאִים,
הַפַּחַד עוֹלֶה, הַפַּחַד מֻסְוֶה
תַּחַת מַעֲטֶה שֶׁל טַקְט מֵעִיק,
בִּפְשָׁעִים נְהִירִים לְעֵין כֹּל.
עוֹד מְעַט יִהְיוּ נְחוּצוֹת סִירוֹת — שׁוֹמְעִים
אֶת הָרַעַם הַמִּתְגַּלְגֵּל? — קְחוּ אֶת הַסִּירוֹת,
לֹא דַּי עוֹד בְּכוֹבָעִים,
אוֹ אִם תַּאַזְרוּ אֹמֶץ,
הוֹדִיעוּ נָא לוֹ, לַמֵּנִיעַ,
שֶׁהַמְּצוּקָה אַדִּירָה.
אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר (1995-1922), אחת המשוררות הפיניות החשובות ביותר במאה העשרים, היא יוצרת ששירתה השפיעה רבות על משוררים פינים המוכרים בארץ יותר ממנה, למשל אווה קילפי, סירקה טורקה ופנטי הולפה. מנר היא המייצגת הבולטת ביותר של המעבר מהשירה המסורתית למודרניזם של שנות החמישים במאה שעברה. יותר מכול מאפיין את שיריה השימוש בשפת סמלים עשירה ורבת דקויות המצביעה על קשר הדוק עם עולמות הטבע, המיתולוגיה והמוזיקה. שני השירים שלהלן לקוחים מהקובץ “המסע הזה” (1956). אסופה עברית ראשונה משירתה, “צלול, אפלולי, צלול“, תראה אור השנה בהוצאת כרמל.