אווה קילפי
אֲנִי מְחַבֶּבֶת אֲנָשִׁים שֶׁדַּעְתָּם פְּתוּחָה.
אֲנָשִׁים הַמְּסֻגָּלִים לוֹמַר: מַה?
בֶּאֱמֶת? בְּחַיַּיִךְ. מַמָּשׁ לֹא יָדַעְתִּי.
זֶה בִּכְלָל לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי.
דַּעַת פְּתוּחָה הִיא יוֹתֵר מֵחָכְמָה,
יוֹתֵר מִלִּהְיוֹת צוֹדְקִים,
יוֹתֵר מִ”אֲנִי הֲרֵי אָמַרְתִּי”
ומִ”יָּדַעְתִּי אֶת זֶה כְּבָר בִּשְׁנַת…”