אדוארדו גלאנו
הנה נולד לו האלף החדש. אין צורך להתייחס לעניין ברצינות רבה מדי: אחרי ככלות הכל, שנת 2001 של הנוצרים היא 1879 של המוסלמים, 5114 של בני המאיה ו-5762 של היהודים. האלף החדש נולד באחד בינואר בגלל גחמת הסנטורים של האימפריה הרומית, שביום בהיר אחד החליטו להתנתק מהמסורת שציוותה לחגוג את ראש השנה בתחילת האביב. מקור הספירה הנוצרית בגחמה אחרת: ביום בהיר אחר החליט האפיפיור ברומא להעניק תאריך להולדת ישו, אף שאיש אינו יודע מתי ישו נולד. הזמן לועג לגבולות שאנו תוחמים אותו בהם בגלל רצוננו להאמין שהוא אכן מציית לנו. אולם העולם כולו חוגג את המועד הזה וירא מפניו.
אלף הולך, ואלף בא. ההזדמנות כשרה למטיפים חוצבי להבות אש לנאום על גורל האנושות ולכרוזים של זעם האל לבשר את סוף העולם ואת קץ כל הבשר, אך בה בעת סותם הזמן את פיו ומוסיף לעבור בדרכו אל הנצח והמסתורין. ראויה האמת להיאמר, ואין עליה עוררין: בתאריך מעין זה, שרירותי ככל שיהיה, מתפתה האדם לתהות איזה מין זמן יהיה הזמן הבא. התהייה אכן מוצדקת. יש רק ודאות אחת: במאה העשרים ואחת, אם עדיין נחיה כאן, נהיה כולנו בני המאה שעברה, ורע מזה: כולנו נהיה בני האלף שעבר. אף שאיננו יכולים לשער איך ייראה העתיד, יש לנו לפחות הזכות לדמיין איך אנו רוצים שייראה. ב-1948 וב-1976 פירסם האו”ם רשימות ארוכות של זכויות האדם, אך לרוב רובו של המין האנושי יש רק הזכות לראות, לשמוע ולשתוק.
ומה אם נתחיל ליישם את הזכות שמעולם לא הוכרז עליה, הזכות לחלום? מה אם נהזה לרגע? בואו ננעץ את העיניים במה שמעבר לחרפה כדי לשער עולם אפשרי אחר: האוויר יהיה צח מכל רעל שמקורו לא בפחדים האנושיים ובתשוקות האנושיות; ברחובות, כלבים ידרסו מכוניות; המכוניות לא ינהגו באדם, המחשבים לא יתכנתו אותו, הקניונים לא יקנו אותו, והטלוויזיה לא תצפה בו; הטלוויזיה תחדל להיות בת הבית החשובה ביותר, והיחס אליה יהיה כמו למגהץ או למכונת כביסה; אנשים יעבדו כדי לחיות במקום שיחיו כדי לעבוד; בחוק הפלילי ייכלל פשע הטמטום, פשעם של החיים כדי לרכוש או להרוויח במקום לחיות כדי לחיות ותו לא, כפי שציפור מזמרת בלי לדעת שהיא מזמרת וכפי שילד משחק בלי לדעת שהוא משחק; בשום מדינה לא ייכלאו נערים שיסרבו לשרת בצבא, לכל היותר ייכלאו מי שירצו לשרת בו; הכלכלנים לא יקראו רמת חיים לרמת הצריכה ואיכות חיים לכמות החפצים; הטבחים לא יאמינו שהסרטנים אוהבים להתבשל חיים במים רותחים; ההיסטוריונים לא יאמינו שיש ארצות שאוהבות להיות כבושות; הפוליטיקאים לא יאמינו שהעניים אוהבים לאכול הבטחות; הטקסיות תחדל להאמין שהיא תכונה טובה, ואיש לא ייקח ברצינות את מי שאינו מסוגל לצחוק לעצמו; המוות והכסף יאבדו את כוחם המאגי, המיתה וההצלחה לא יהפכו נוכל לאביר; איש לא ייחשב גיבור או שוטה כיוון שיעשה מה שנכון לעשות במקום מה שכדאי לעשות; העולם לא יילחם עוד בעניים אלא בעוני, והתעשייה הצבאית תיאלץ להכריז על פשיטת רגל; האוכל לא יהיה סחורה, והתקשורת לא תהיה עסק, כי אוכל ותקשורת הם זכויות אנוש; איש לא ימות מרעב, כי איש לא ימות מקלקול קיבה; לא יתייחסו לילדי רחוב כמו לזבל, כי לא יהיו ילדי רחוב; לא יתייחסו לילדי עשירים כמו לכסף, כי לא יהיו ילדי עשירים; החינוך לא יהיה פריווילגיה של מי שיכולים לשלם תמורתו; המשטרה לא תהיה קללה בפי מי שאינם יכולים לשחד אותה; הצדק והחופש, תאומים סיאמיים שנידונו לחיות בנפרד, יתחברו שוב זה לזה, צמודים גב אל גב; אשה, שחורה, תהיה נשיאת ברזיל, ואשה אחרת, שחורה, תהיה נשיאת ארצות הברית, אינדיאנית אחת תשלוט בגואטמלה, ואינדיאנית אחרת בפרו; בארגנטינה ישמשו המטורפות מכיכר מאיו מופת לבריאות הנפש, כי הן סירבו לשכוח את תקופת השכחה הכפויה; הכנסייה הקתולית תתקן את השגוי בלוחות הברית, והדיבר השישי יצווה לשמוח בשמחת הגוף; הכנסייה תוסיף עוד דיבר שאלוהים שכח: “אהב את הטבע, אתה חלק ממנו”; מדבריות העולם יתייערו וכמותם גם מדבריות הנפש; למיואשים יצפו בתקווה ואת האבודים ישובו וימצאו, כי הנואשים מאסו בציפייה והאובדים אבדו בחיפושים; נהיה בני ארצם ובני זמנם של כל מי שירצו בצדק ויחפצו ביופי, היינו הך איפה נולדו ומתי חיו, שום חשיבות לא תהיה עוד לגבולות המפות ולגבולות הזמן; השלמות תוסיף להיות ייחודם המשמים של האלים, אבל בעולם הדפוק הזה אנחנו נחיה כל לילה כאילו הוא האחרון וכל יום כאילו הוא הראשון.
(מתוך “רגליים למעלה”, 1998)
הסופר אדוארדו גלאנו נולד במונטווידאו, בירת אורוגואי, בשנת 1940, וברוב שנותיו עבד כעיתונאי וכעורך כתבי עת ספרותיים. במשך יותר מעשור חי כגולה בארגנטינה ובספרד, עד שובו למולדתו, בתחילת 1985. גלאנו פירסם, בין השאר, את הספרים “העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית”, 1971); התפרסם בעברית ב-1990 בתרגום אסתר סולאי-לוי), “ימים ולילות של אהבה ושל מלחמה” (1978), “זיכרון האש” (1986), “ספר החיבוקים” (1989) ו”המלים המהלכות” (1993). יצירותיו תורגמו לשפות רבות.