ארברטו אלדר
היה היה כלב ולו ימאי. הכלב שאל את אשתו מה אפשר לעשות בימאי. הפקד אותו להשגיח על הגינה, היא ענתה. – אסור להשאיר ימאי משוחרר בגינה הנמצאת ליד הים. ימאי הוא ילד שמקורו בסיומת, והיסוד בבסיסו עלול להבהיל אותו: הים הפראי בשורשו. במקום להשגיח על הגינה, הוא עלול לברוח לים. – הנח לו לברוח, אמרה אשת הכלב. אולם בעלה לא הסכים. עובדה אחת אמורה להיות אותה עובדה עצמה עד קצה היכולת: מי שמפקיד ימאי להשגיח על הגינה צריך להשתדל להחזיק בו בכל מחיר, בדיוק כפי שלכלב, או לזוג כלבים, שאין ימאי, אסור להחזיק ימאי, גם אם זה מאולץ לגמרי. – במקרה כזה, אין לנו מנוס אלא לעזוב לפנים הארץ, הרחק מן הים, אמרה הכלבה. והם עזבו אז לפנים הארץ, מושכים ברצועה את הימאי הרגוע.
במשך המסע ראו נופים רבים. הימאי היה מבועת מן הנופים המרוחקים מן הים. הוא העיר כמה הערות ביחס אליהם, הערות שהעלו נביחות מחויכות על שפתי שני הכלבים, אשר מצדם גילו תמימות דעים באשר לתבונת הימאי שבבעלותם. – לא לכל הכלבים יש המזל שלנו, אמר הכלב, אני מכיר כמה כלבים שימאיהם טפשים. משום כך היו השניים מרוצים ואמרו לכלבים שנקרו בדרכם, כי הימאי שבידיהם חריף מאין כמותו. – יש לו פילוסופיה שלמה בקשר לנופים, אמר הכלב. כלב בן אשטרלה שפגשו, מטבע הדברים, בקרבת רכס אשטרלה, שאל אותם אם הימאי אוהב סרדינים. – אוהב זה לא מלה, השיבה הכלבה. – זה לא מפתיע אותי כלל, אמר המקומי. הוא אכן לא נראה מופתע.
כשהגיעו פנימה ככל שרק יכלו, שכרו בית עם גינה והפקידו את הימאי להשגיח עליה. – תשגיח עליה, אמרו לו. לצדו השאירו תריסר קופסות סרדינים ונכנסו הביתה. שבעה ימים ושבעה לילות הגה הימאי בנופי פנים הארץ ואכל את הסרדינים המשומרים. אחר כך לקה בשעלת והתחיל לחוג בחצר, כל פעם במעגלים צפופים יותר ויותר. הכלבים עקבו אחריו מבעד לחלון והבחינו שבכל סיבוב הולך כלבם ומאבד מכוחו. יום אחד, עם רדת הערב, נפל על צדו מתנשף. – הים, הם שמעו אותו אומר. אז נכנסו פנימה ונרדמו. למחרת יצאו השכם לגינה ונוכחו לדעת שהימאי מת. – הוא היה ימאי חריף כל כך, אמרה הכלבה. – אכן, השיב הכלב, חבל מאוד. השניים קברו את הימאי תחת עץ שיטה. אולם כיוון שהתרגלו כבר לחיים בפנים הארץ, לא שבו עוד אל קו החוף, ולעולם לא היו להם עוד ימאים. – בשביל מה? אמרה הכלבה, עוגמת נפש יש גם ככה די והותר. ומי יהין להפריך את צדקת דבריה?
מתוך “הצעדים מסביב”, 1963
הסופר והמשורר הפורטוגלי ארברטו אלדר נולד בעיר פונשאל (איי מדירה) בשנת 1930. מאז פרסום ספר שיריו הראשון, “האהבה בביקור” (1958), כבש לעצמו מקום חשוב כאחד ממחדשיה של שירת פורטוגל. אלדר נטש את לימודי המשפטים והבלשנות הרומאנית, נדד ברבות מארצות אירופה וחי תקופה ארוכה באנגולה. למרות הצלחת יצירתו התרחק מאור הזרקורים, לא העניק ראיונות, סירב לכיבודים ולפרסים והעדיף להתמסר כליל לכתיבה. בשנת 1999 הוחלט להעניק לו את פרס פסואה, אך גם אותו סירב לקבל.