אנה רוסטי
עדשות מגע, ממחטות נייר, פיאות נוכריות, נוצות ומחרוזות פנינים לא הספיקו. גם התחבושת שהצמידה לערוותה, הסיליקון שהתפיח את חזה ואוסף סכיני הגילוח ז’ילט אלף לא יכלו לשנות את תאריך הלידה שלה, וכך הגיעה שעתה להתייצב לשירות המלך לבושה במדי זכר.
שאננה החזירה למעסיקה עד תום את שמונת ימי העבודה שהיתה חייבת, וביום השמיני, אחרי ששרה בפעם האחרונה את “אני נושאת בגאווה את האימפריה שלי”, בעודה עטופה במחיאות הכפיים, הלכה ורוקנה את המקדש-מעט שלה. לאחר שאספה את הציורים ממסגרת המראה והכניסה לשקית את חלוק המשי, את הבקבוקים, את המגבות, את קופסת הקרם ואת בקבוקוני הבושם שעלו לה הון תועפות, סגרה גם את תיבת התמרוקים המדהימים, ובעודה מפזרת שפע נשיקות למלצרים ולשפנפנות המתחלפות חיבקה בצביעות את ממלאת מקומה. אחר-כך ניפצה על רצפת המתלחה את המאפרה שלה, החזירה את המפתחות, תלשה את תג שמה מהדלת ועזבה את הקברט. עמוסת סלסלות, מזוודות, ארגזים, מתלים ובנוסף לכל גם איזה תוכי חצתה את הגבול, ויומיים לאחר מכן הופיעה בביתי: מאדאם פטלה אספורט. היא פסעה פנימה מנפנפת במשקפי-שמש כבמצחייה ואמרה בפשטות: אני ממוטטת. – מה אמרת? שאלתי, שהרי לא הייתי רגילה להתנהגות כזאת, ומטבע הדברים הייתי נבוכה כשראיתי, שהבחור שהיה אמור להתגורר בביתי במשך שירותו הצבאי הגיע אלי בכובע קש ענקי עתיר סיגליות, בבריסים מלאכותיים ובמחשוף נדיב.
כיוון שהכירה מצבים כאלה והיטיבה לשלוט בהם, אחזה בזרועי והובילה אותי לספה, הושיבה אותי לצדה, החזיקה את ידי החשופות בידיה המטופחות, ועוד לפני שהספקתי לפצות פה כבר הואילה בטובה לכבד אותי, כאילו הייתי אני האורחת, בממתק מתוך בונבוניירה מתקפלת: אולי איזה פרלין מצופה? בו ברגע בלעה אותו בעצמה והעירה כבדרך אגב: דקה אחת בפה, וכל החיים במותניים.
תוך כדי התעלמות מוחלטת ממבוכתי החלה ממטירה פקודות. היא הרי באה בלוויית בחור, ששמו – כך נודע לי ממש באותו רגע – לידי, אף-על-פי שאין לי ספק שגם הוא קיבל בזמנו צו גיוס. בזמן שפטלה השתלטה לי על הסלון, התנחלו ליידי ואביזריה במטבח. לא עברה אלא שעה קלה וליידי הביאה לנו מהמטבח מגש עם קפה, טוסטים ו – איך היא עלתה עליו? – ליקר מארי בריזאר.
– אני יודעת שאת משוררת מקומית דגולה, אמרה לי פטלה. אין לך מושג כמה זה מחמיא לי.
– גם לי, השבתי.
– לאחרונה גם העניקו לך איזה פרס, לא?
– המ, את הכישרון העניק לי הטבע.
– שאלוהים ישמור לך עליו, איחלה לי בלבביות והשיקה את כוסיתה בכוסיתי.
את המשקה שתתה בשקיקה, ועיניה שתעו בחדר חסרות-מנוח התמקמו לבסוף בתחתית הכוסית.
הדבר זיעזע אותי, שהרי שום אשה אינה מסתכלת במה שהיא שותה, וכך נזכרתי שלמרות הכל אני נמצאת בחברתו של גבר.
הוא העביר יד ענוגה ברעמתו הנפלאה ופיזם את “יותר מכול הצטערתי על מחלפותי הגזוזות”. אכן, היה ברור שהמספרייים של הצבא לא יחוסו על שערותיו המסולסלות.
– את מסתכלת עלי כל הזמן, אמר והפתיע אותי בשעה שהייתי שקועה בהתבוננות בו. קדימה, תגידי לי את האמת.
– איזו אמת?
– הגוון הזה של המהגוני הולם אותי, נכון?
– כן, בוודאי.
– לגמרי?
– לגמרי. (ממה כבר יכולתי לומר לו?)
– כן, שמתי לב שאני מוצא חן בעיניך. (מבט מרמז). קראי לי חוליאן (אחז בידי), חוליאן סורל (איזה מותק). תתחתני אתי? (בלחש). תגידי.
– חס וחלילה! זאת אומרת, התכוונתי… אני לא אתחתן עם אף אחד!
– ככה שאת לסבית, אה? ליידי, אני לא מאמינה למשמע אוזני! הבית מלא גברים במיטב עלומיהם וזאת כאן לסבית!
– תשמע… אני מבקשת ממך….
– אלוהים נותן נזלת למי שאין לו אף, כמו שאומרים. ככה שלסבית לסבית!
– תשמע, ככה זה לא…..
– טוב, תשמעי, בואי נעשה הסכם. כי בזבוז כזה של און גברי צעיר זה הרי בניגוד לטבע.
– זאת הפעם האחרונה ש……
– נו בחייך, אני כבר רואה איזה מין שירות צבאי מחכה לי. קדימה, תגידי לי מזל טוב.
ולנגד עיני המשרתת, ממש כמו בספרים, נישק אותי בהתגרות.
אבל ליידי לא נזעקה כלל ועיקר, היא בכלל לא הסתכלה עלי, רק פינתה את השולחן בזריזות מופתית והודיעה לפטלה, שבעוד דקות אחדות האמבטיה תהיה מוכנה. אני ניצלתי את ההזדמנות, השתחררתי מאחיזתו, קמתי ונקטתי את העמדה הנחוצה.
– תעשה לי טובה, אל תיגע בי.
– אבל רק הרגע אמרת לי שאת אוהבת נשים!
– אני?
– ומי? מאין לך שאני לא לילי מרלן, אה?
– מה דעתך לשנות נושא?
– נו באמת!
הוא קם כממתיק סוד, הוביל את ליידי את הדלת, אמר לו שבעוד רגע יהיה באמבטיה, ככה שליידי יכין לו בינתיים את החלוק, סגר בזהירות את דלת הזזה, כרה אוזן ואחר-כך ניגש אלי בחיוך מצטנע.
– תסלחי לי. הסתבכת, נכון?
– אין פה שום תסבוכת.
– עוד פעם עשיתי שטות. מסכנה כמוני, ככה שאין שום תסבוכת… בסדר… אני משתתפת בצערך.
– אני מעדיפה שתלך לחדר שלך.
– עכשיו היא כועסת.
– בחייך.
– היא עדיין נזכרת וסובלת.
– אני מודיעה לך ש…..
– זה קשר שנגמר רק עכשיו? קדימה, ספרי לי הכל, מתוקונת.
– אני לא מוכנה לחוצפה הזאת.
– אל תגידי יותר אף מלה: הוא עזב אותך עם איזה טירון מהגיוס הקודם?
באותו רגע עלה על דעתי, שאולי אין לי מנוס מהפרת ההסכם בינינו. לכן איימתי שחוזה השכירות יבוטל, אם לא יפסיק את הדיבורים האלה תיכף ומיד.
– אוי אוי אוי! אחרי שגיליתי מציאה כמוך איך אוכל לעזוב את הבית הזה?
– אם בגלל זה אתה מתעניין בחוזה השכירות, אז תדע שכל מה שאני יודעת על העניין תוכל למצוא גם ברומאן הרומנטי.
והפניתי לו עורף כיאה לאשה כמוני.
התחלתי להתחרט. עד אז הכל היה תמיד פשוט כל כך: חדר מלא ארונות ברזל ממוספרים, שפע מגבות נקיות בחדרי הרחצה, קוקה קולות ובירות במקרר ופעמיים בשבוע כביסה. הכי גרוע היה לגהץ להם את המדים, אבל מילא.
ועכשיו הוא שכר אצלי שלושה חדרים וחדר רחצה, שילם על כל התקופה מראש ולא פצה פה. מה שכן – הייתי חייבת לחתום שאני קרובת משפחה שלו כדי שהוא יוכל לקבל קל”ב. עד כאן הכול טוב ויפה. אבל עכשיו התחלתי לשאול את עצמי את מי הכנסתי לתוך הבית שלי, ריבונו של עולם.
– תגידי לי, את רצינית?
– ועוד איך.
– אני ממש לא מאמינה. הסתכלי לי ישר בעיניים, לסבית מקסימה שלי, ותעני לי עם היד על הלב: מה את מעדיפה, שושנה טבעית או בעיטה בקרסול?
– מי אתה חושב שאתה? אתה יצאת מדעתך או מה?
– למה? כי אני שואלת אותך אם את בקטע של משחקי פרחים או שאת אוהבת יותר סאדו-מאזו? בוב’לה, יש כל מיני דגים בים, ולפעמים בעיטה לעניין מוצאת חן יותר מאיזה חרוז קלאסי.
אינני מסכימה אתו, ובנקודה הזאת לעולם לא אסכים אתו, ככה שהבעתי את הסתייגותי במלוא המרץ.
– מה את בכלל יודעת מהחיים שלך? תדמייני לך דבר כזה: את יוצאת לבושה כמו אוחניה דה מונטיחו, נגיד בשלושה חלקים – מלמלה וקיפול, מלמלה וקיפול, מלמלה וקיפול… ככה. מפה ועד שם הכל מכוסה. הצמות בצד הזה. בצד ההוא קמליה. וכאן עגיל ארוך… בקיצור השארם בהתגלמותו. טוב, אז את פוסעת לך מתחת לאילנות הסתיו ושרה למשל את השיר על לואיסה פרננדו, ופתאום… מופיע איזה פרח אלוהי, חוטף לך את השמשייה וטוחן אותך כמו שצריך: מכל הכיוונים, עוד ועוד ועוד.
– אבל איזה מין סיפור זה? אלוהים אדירים!
– הסיפור האוניוורסלי. לא מוצא חן בעיניך? מישהי מדלגת בין הערוגות, ונתפסים לה הגרביונים. מתמלאים בשנייה ברכבות! אז היא זורקת את הקומבינזון לכל הרוחות, רודפת אחריך, מצמידה אותך לאיזה קיר… ואוההה, לא היית רוצה?
– להגיד לך את האמת – לא.
– הבנתי… את פמיניסטית.
– מה זה בכלל שיייך לעניין?
– כי את לא אוהבת שהצ’חצ’חים יכניסו לך!
– לא לי ולא לאף אחת מתורבתת.
– מי המציא אותך מי? איפה את חושבת שיש sex-shops, בג’ונגל הטרופי?
– אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוונת.
– רק אל תגידי לי שבמדינות הקפיטליסטיות או משהו מהפכני בסגנון, טוב?
– אני בן-אדם רציני, הבנת?
– מזה בדיוק חששתי. רגע רגע, תבחרי: מושבה שיתופית או תחתוני קטיפה?
אבל אני פתחתי את הדלת והצבעתי על המסדרון, ובזה תמה ונשלמה השיחה.
התיישבתי עייפה, מבולבלת, בכוסית שלו עוד נשאר קצת אניס. קירבתי אותה לשפתי ולגמתי במהירות.
המשוררת והסופרת אנה רוסטי נולדה בסאן פרננדו (קדיס, אנדלוסיה) בשנת 1950. פירסמה עד כה שנים-עשר ספרי שירה, רומאן (שפרקו הראשון הוא הקטע המתורגם), קובץ מסות ואוסף נובלות. על יצירתה זכתה לפני שנים אחדות בפרס המלך חואן קרלוס.