אינו קלס
מטורללת למחצה היתה, ואת כל חייה בילתה באי שלה, אפילו בריגה לא ביקרה. מדי ערב בערבו היתה שותה ומשחקת קלפים במועדון תושבי העיר כאחת החברות הקבועות, ובביתה, בית מלא ציפורים שגגו אדום, התגוררה והתהוללה במחיצת אינספור תנשמות ותוכיים. כשם שהים מתח גבולות ברורים בפני הצורך שלה לנסוע, כך נמתחו בבירור גם גבולות מחשבתה, ולא עלה בידה לחצותם. מוחה המבולבל היה הזוי כמו חלקת שדה לא מעובדת, ובחביון צלליה פשו סרפדים, שמיר ושית, בלי ערוגות ישרות של מחשבות נהירות.
פרט למשחק הקלפים אהבה יותר מכל ללכת לנמל כדי להיפרד מן הספינות המפליגות. בניגוד לזולת מעולם לא הלכה לקבל את פני הבאים, תמיד התלוותה אך ורק אל העומדים לעזוב. לטקס הזה קראה “פרידה”. רצונה היה להתרגל לפרידות. בעיניה היה הדבר עיקר העיקרים, ועל כך נשענה בפשטות כל תפישת חייה.
שלוש פעמים בשבוע קרטעו רגליה הנוקשות באפלולית הבוקר מרחק ארבע פרסות לאורך השביל שהיה בעבר קרקעית הים. השחפים עופפו מעליו רעבים בצרחות נרגנות, כנפיהם מבהיקות, שחורות משחור, בצללים מול השמש העולה, כך באביב, כשרוב הנוסעים הם פועלים היוצאים לעבוד ביבשה, ונסיעתם עתירת תוחלת ונטולת דמעות. כך גם בערבים הצלולים של שלהי הסתיו, כאשר האוויר עצמו גדוש בפרידה ומעל לאי מתעבה חשרת הבדידות המתקרבת עם החורף, גוברת התוגה מחמת התחושה שהנה ממשמשים ובאים הנטישה והשיממון. עיניה ראו את העגלות הצהובות הגדולות מסיעות הלאה בהמוניהם את נופשי החופים, בעוד הבתים הלבנים, ירוקי המשקופים, של העיר הניצבת מעבר לים עודם עומדים בעזובתם, כאשר עלי הגפנית המחומשת נעשים חומים כדם קרוש, לפני שיצטמקו וייהפכו לגלילים שחורים כפרפרים שגמרו אומר לשוב ולהיות גלמים.
ממילא לא ליוותה אף אחד במיוחד, ובכל זאת עמדה על המזח, הרימה שוב ושוב את כובעה ונופפה בממחטתה. שעה ארוכה עד מאוד עמדה שם גם אחרי שהיתר כבר חזרו העירה. לבסוף יצאה גם היא בדרך חזרה כדי לראות בחלונות הבתים הקטנים, העתידים להתרוקן, מאחורי העציצים, את פניהם היגעות, המשועממות של שכניה, בשעה שהם מגניבים מבטים אל הרחוב הדומם.
לא רק את הספינות ליוותה אלא גם את הציפורים הנודדות. היא ידעה מתי זנים שונים יוצאים למסעם, תדיר עמדה בשדות התלתן הכמושים ומתחה את צווארה אל על, בשמים שמעליה עף וחלף להק עגורים, עד שיכלה לשמוע את משק כנפיהם כפי ששמעה את רחש החיים, את ההמולה שלא נעצרה עוד אף פעם לידה.
שעות עמדה בשדה השלף בעוד העורבים השחורים עורכים על גדרות האבן את כינוסי הסתיו, כמו היתה גם היא עורב שחור המבלה את חורפו באי.
כך למדה בהתמדה להיפרד לשלום.
מוחה שהתקהה הכיל אפוא מודעות לתבונתם הגדולה והקשה של החיים. להיפרד לשלום מחברת אנשים עליזה, להיפרד לשלום מאדם אהוב, ביוזמתך ומרצונך, בזמן ובלי מרירות, להודות על הכל וללכת קדימה. להיפרד לשלום מהרגש שנידון למוות, אסירת תודה על הטוב, אסירת תודה על הרע, איזו מיומנות קשה הנלמדת כל כך ביוקר, קנה המידה לאומץ האנושי!
חיינו הם פרידה מתמדת וקצם בפרידה הגדולה, בצאת הספינות להפלגה.
(מתוך “עיר הספינות המפליגות”, 1913)
אינו קלס נולדה בויבורג שברוסיה ב-1878 ומתה בהלסינקי ב-1956. אחרי נישואיה לפולקלוריסט והדיפלומט האסטוני אוסקר קלס התגוררה הסופרת במשך תקופות ארוכות ברוסיה, באסטוניה, באנגליה ובשבדיה, אבל במסעותיה בילתה זמן רב גם בהונגריה, בהולנד, בארצות הברית ובקנדה. עם יצירותיה הנודעות ביותר נמנים קובץ הסיפורים “עיר הספינות המפליגות” (1913) והרומאנים “הכומר מריגי” (1926) ו”כלת הזאב” (1928).