אלברטו צ’ימאל
כל ההיסטוריה של הספרות היא ההיסטוריה של מה שנכתב שוב ושוב: הכתוב עובר מבעד למסננת הלשון – כל פעם בשפות משתנות – וחוזר אל המחשבה ואל הזיכרון. הטקסטים שורדים כל אימת שהם נקראים, חוזרים ונשנים, מעבר למקומם המקורי ולעת היווצרותם. ממילא לא ימותו כל עוד יוכלו לשמר את יכולתם לומר.
תהליך זה טומן בחובו בעיה כפולה לכותב. אם יש לו עניין בעיסוקו כפוי הטובה והמבודד, עליו לספר את הסיפורים שוב ושוב, ליצור פעם אחר פעם את המיתוסים ואת הדימויים, ותדיר הוא מסתכן בכך שצורותיו המיושנות יחדלו להיות מובנות ויפסיקו להיות מופצות בזיכרון התרבויות. יתרה מזאת, כל ניסיון לחדש חייב להתמודד עם נטל העבר, נטל שתקופתנו חפצה למדוד בהישחקותה של כל יצירה מאוחרת, כלומר יצירה שהיא האחרונה לקבל את ההשפעות של כל קודמותיה.
ועוד: נגזר על ניסיונותינו להתמודד עם קלילות העתיד – עם העובדה שהוא איננו נהיר, ודבר אינו יכול לנצח את חוסר הוודאות שיש בו – קלילותו משתקפת בבירור כאשר מביאים בחשבון את העובדה הבאה: הקריאה עצמה כאוטית. היא אינה מתחשבת ברשימות, בדירוגים ואף לא בסדר כרונולוגי.
דוגמה. אָלֵחַנְדְרוֹ אָרִיסֵאָגָה (2004-1949) היה סופר מעיר הולדתי, טוֹלוּקָה, בן למחוז מקסיקאי רחב ידיים. קראתי את קובץ סיפוריו, “עיר יפה ככל אחת אחרת”, זמן קצר לאחר שראה אור, באמצע שנות השמונים, ובספר הזה גיליתי חלק ניכר מחוּלְיוֹ קוֹרְטָסָר: תחושת האסון של קורטסר, שבירת המציאות של קורטסר, תעלומות הזמנים של קורטסר, סופר שעד אז הכרתי רק הודות לאיזשהו סיפור בודד שכתב, בלי שום מודעות ברורה למי שהוא בעצם.
אחר כך קראתי את “נשק סודי”, את “הקרונופיים”, את כל יצירות המופת שהעריצו בארבעים השנים האחרונות, אבל מנקודת מבטי, חשיבה על קורטסר ועל אריסאגה לעולם לא תדמה להתבוננות ביוצר קודם, ארגנטינאי, ובממשיך דרכו המקסיקאי, סופר נלהב אך נופל מקודמו. אדרבה ואדרבה: מבחינתי קדם דווקא אריסאגה – הוא שהורה לי את הדרך אל האחר ואיפשר לאחר להגיע אל מקום גבוה קצת יותר. סדר הזמנים אינו נחשב: חיי כל קורא הם תהליך נפרד ואישי לחלוטין, היוצר לעצמו זמן משלו.
הסכנה החבויה במצב זה כמעט סמויה מן העין, ואף על פי כן היא אורבת: כל טקסט וכל סופר עשויים להיות הראשונים למישהו. כל יצירה חדשה הנכתבת מסתכנת בכך שקודמותיה ימחצוה, והיא תיהפך לעפר ולאפר עוד לפני שקוראה הראשון הגיע אליה, אבל אם קורא כזה יגיע – דבר בלתי סביר בעליל – ייתכן שייחשף לראשונה בחייו לממדים העצומים של המסורת (אל נא נקרא לה מסורת: נקרא לה זיכרון) דווקא בנוסח הרגעי והטרי הזה.
כל זה בתנאי שהכותב חש ולו רק אחריות מועטה על הלשון, אם הוא כשיר לדמיין שהוא שם, בשחר הבוער של עולם, ועל כתפיו המשימה של אדם: לקרוא בשם לראשונה, לומר הכול לראשונה לפחות למען הקשבה יחידה. הדבר עשוי לקרות לכל אדם: מתישהו זה יקרה לעמודים האלה, זמן רב אחרי מות כותבם, הרחק מן המקום שבו הוא חי ולעיניו של קורא צעיר מאוד וסקרן, שיגיע אל המילים הללו מכוחה של יד גורל בלתי מתקבלת על הדעת. אותו קורא יגלה כאן דברים רבים שמעולם לא ידע, אותו קורא ימצא כאן התחלה, או התחלות רבות.
ואשר לך, אשר גם עשוי להיות אדם, תצטרך לכל הפחות להיעצר ולתהות מה מקומך ומה אפשרויותיך ביחס לתנועה הזאת של הלשון, זו הבאה מן העת הקדומה ביותר, אך בכל רגע ורגע עומדת להשאירנו מאחוריה.
(מתוך “דור ת”ו ומסות אחרות”, 2012)
הסופר והמסאי המקסיקאי אלברטו צ’ימאל נולד בעיר טולוקה בשנת 1970. צ’ימאל פירסם יותר מעשרים ספרים, רובם קבצים של סיפורים קצרים ומיעוטם רומנים, מחזות תאטרון ומסות. כתביו מצטיינים בחשיבה מקורית, בלשון עשירה ובדמיון פראי ופורה.