בסיס טירונים ביוון וסמוך לו בית זונות – זה הרקע לרומאן “קצוצים” של ניקוס קסדגליס, המספר בברבריות הטבועה באופי האדם ומייחלת רק שתינתן לה שעת כושר
קצוצים, מאת ניקוס קסדגליס, תירגם מיוונית אמיר צוקרמן, כתר, 127 ,2001 עמודים
חייהם של אנשי צבא בכלל ושל טירונים בפרט אינם, כידוע, צפיחית בדבש. הקריאה ב”קצוצים”, ספרו הראשון של ניקוס קסדגליס בעברית, מורה חד-משמעית כי סדנא דארעא חד הוא, אם כי בהווי החיים של שוכני מחנות הצבא יש הבדלים מעטים בין ישראל ויוון. אחד ההבדלים המהותיים הוא אולי העובדה, שמחנה צבא ישראלי אינו בהכרח ערובה להקמת בית בושת בקרבתו. לעצם התופעה יש בוודאי סיבות חברתיות, דתיות, תרבותיות והיסטוריות שלא כאן המקום לפרטן, אולם סמיכות העניינים יוצרת ברומאן של קסדגליס את התפאורה והרקע לעלילה ומציבה את הקורא בשני עולמות טפיליים, הניזונים זה מזה ומלבים זה את יצריו של זה בלהט תשוקות קמאיות ובאכזריות אלימה ונקמנית.
חוט השני ב”קצוצים” הוא סיפור אהבתם של גברתן, חייל צעיר, כוחני וגבוה, המהלך אימה על חבריו ומפקדיו כאחד, ושל פרוצה יפה וערבת-קול, נערה בת 16, המהלכת קסם על תושביו של בסיס הטירונים הסמוך לבית הזונות שעליו פרנסתה. קסדגליס מצליח לצייר בספרו הקצר הן את המחשבות המצעידות את החיילים ואת הפרוצות קדימה, הן את המעשים הנבזיים שכל אחד ואחד מגיבורי הספר מנסה לשמור באמצעותם על מקומו בעולם, במאמץ לשרוד לפחות באופן זמני בגיהנום שהצבא ובית הבושת מזמנים לחוסיהם-מקיימיהם.
סיפור העלילה של “קצוצים” מובא מפיות רבים: טירון, זונה, טבח, שוטר צבאי. כולם עדים להתרחשויות הכרוכות בהתאהבותם של יאנילוס וג’ינה, כולם שותפים בדרך זו או אחרת לסוף העגום של אותה אהבה קצרת ימים ועתירת תהפוכות, וכולם מרכיבים את המקהלה היוונית המודרנית, אשר מבשרת את דבר הטרגדיה למן ראשיתה ועד סופה.
ניקוס קסדגליס, החי ברודוס, נולד באי קוס בשנת 1928, אך גר חלק מילדותו ברודוס ובאתונה. בנעוריו היה פעיל באחת ממחתרות הימין שגילו התנגדות לכיבוש הנאצי. קסדגליס שעבד במשך שנים רבות בבנק החקלאי של יוון התבלט בתקופת משטר הקולונלים (1974-1967) כאחד מאנשי הרוח שמחו נחרצות נגד שלטון העריצות הצבאי. עד כה פירסם 12 ספרים, רובם רומאנים, ביניהם “שיני אבן הרחיים” (1955), “קצוצים” (1959), “אני אדוני אלוהיך” (1961) “הצמא” (1970) ו”מריה תרה את כרך המתים” (1982). “קצוצים” נחשב, ולא בכדי, לפסגת יצירתו, ואם כי גם אחדים מספריו האחרים ראויים בהחלט לתרגום, טוב עשה המתרגם אמיר צוקרמן שבחר דווקא ב”קצוצים” כדי לאפשר לקוראים הישראלים היכרות עם סופר יווני מעניין זה.
הקריאה ב”קצוצים” אינה חוויה מרנינה במיוחד: מי שלא בילה בנעימים את ימי שירותו הצבאי יזדקק ללא ספק לנתק רגשי במהלך הקריאה, שכן עוצמת התיאור של קסדגליס ויכולתו להתמקד בתכונות אנושיות, הנובעות בעיקר מהחולשה, מהפחדים ומהרשעות, מעוררות מחשבות נוגות למדי על הטבע האנושי בכלל ועל חוסר האנושיות המאפיין אותו במצבים קיצוניים בפרט. מצבים קיצוניים מעין אלה קיימים מטבע הדברים במקומות דוגמת מחנות צבא ובתי בושת, שיושביהם אמורים מלכתחילה לשרת, כלומר לסור לפקודות, לציית, להרכין את ראשם ולהסכין עם כל דבר שטות ורעות רוח העולה על דעתם של הממונים עליהם. מנגנונים המובנים על סמכותיות, משמעת, שררה וכוחניות מתיימרים תמיד להעמיד “ערכים” אחרים לפני טובת הפרט ובמקומה, ובדרך זו הם עלולים להוביל את משרתיהם לא פעם להתעמרות במוכה ולהסתוללות בחלש, להתעלמות מוחלטת מצרכיו ולהתמסדותו החברתית של הרוע. אף-על-פי-כן יצירתו רבת העוצמה של קסדגליס איננה ספר מחאה: יש בה ללא ספק מנה גדושה של ביקורתיות ואירוניה, אולם האווירה השוררת בסיפור היא כה עתירת ציניות וכה נטולת חמלה, עד שהתמודדות כנה עם הרומאן דורשת נוסף לתעצומות נפש גם מידה בלתי מבוטלת של נכונות להיפגע או לעבור לצדו השני של המתרס: להשתריין, להתחספס, להתקהות.
המתרגם הפורה והמוכשר אמיר צוקרמן קיבל עליו בתרגום “קצוצים” משימה כפוית טובה וכמעט בלתי אפשרית. אם כי הספר קצר ומרווחיו מאפשרים למתרגם הפוגות קצרות לצורך שינוס מותניים ונשימת אוויר צח, הרי לשונו של קסדגליס אינה קלה לתרגום. צוקרמן עמד במשימה בכבוד, ותירגם את הרומאן לעברית מדוברת, כפי שעשה כבר באחדים מתרגומיו הקודמים מן הספרות היוונית. התוצר המוגמר ראוי בהחלט להערכה ולשבחים: פרט למקרים בודדים של שעטנז משלבים (“הבן-אדם נכסף למזרון”, עמ’ 9 ו”הוא תפס לי ביד והשתחררתי בתנועה חדה, נבלעתי בנחיל החאקי הצפוף”, עמ’ 50), תירגם צוקרמן באופן אחיד ואמין את הטקסט המקורי הקשה.
מובן שלמחמאות אלה אי-אפשר לצרף את התואר “רהוט”, שכן שפתו של קסדגליס ב”קצוצים” המקורי היא עגת חיילים הגדושה ב”יציאות” הקורצות ללשון הרחוב העכשווית. גדולתו של צוקרמן כמתרגם ניכרת דווקא ביכולתו להעביר את החספוס המקורי בנאמנות. דובריו העברים של אותו זן לשוני ישמחו בוודאי לראות שמאפייני שפתם הולכים וכובשים עוד חלקה במסגרת הלשון הכתובה, ואילו מתנגדיו הטהרנים יוכלו ללמוד דברים חדשים על דרכי ההבעה המתקיימים לצד העברית שלהם ובמקביל לה. אלה ואלה גם יחד יתוודעו ב”קצוצים” לסופר נטורליסטי בעל סגנון ייחודי ולברבריות הטבועה באופי האדם ומייחלת רק שתינתן לה שעת כושר.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-7 בפברואר 2002
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים