בסוף השבוע האחרון מת המשורר הספרדי הגדול חוסה ירו. צריך לקוות שאוהבי השירה הישראלים לא יניחו לספרו החשוב “מחברת ניו יורק”, בתרגומה המעולה של טל ניצן-קרן, לחמוק מעיניהם
מחברת ניו יורק, מאת חוסה ירו, תירגמה מספרדית טל ניצן-קרן, אחרית דבר מאת חואן קרלוס וידאל, הוצאת קשב לשירה, 96 עמודים, 2002
ניו יורק, גדול המצרפים העירוניים במאה העשרים ואחד הכרכים מרובי הפנים ועתירי העלילות בהיסטוריה האנושית, משמשת זה דורות מקור השראה רב עניין וקסם ליוצרים אמריקאים וזרים כאחד. הספרות הספרדית התעשרה מאוד בזכות העיר הענקית, ואגב כך העשירה את העולם כולו ביצירתו החדשנית של פדריקו גרסיה לורקה “משורר בניו יורק”. כמעט שבעים שנה אחרי כתיבת יצירת מופת זו, יצר ספרדי אחר, חוסה ירו, ספר שירה חשוב נוסף, השואב השראה מאותה עיר, מאנשיה, מאתריה ומחוויית המפגש עמה. למרבה השמחה מצאו לנכון המתרגמת טל ניצן-קרן והוצאת קשב לשירה להביא ספר נפלא זה לרשות הקוראים העברים ארבע שנים בלבד אחרי שהמקור הספרדי התפרסם. יוזמתם הברוכה תעשיר עכשיו את מדף הספרים הספרדי בעברית ואולי אף את שירת המקור בשפתנו.
ב”מחברת ניו יורק” יש סממנים רבים של מחברת תווים. היא נפתחת בפרלוד, נמשכת ברפסודיה, מתייחסת לבטהובן, רוקדת על הסיפון, שרה ביידיש, מקדישה לפרנץ שוברט אדג’ו ומפייטת לחג המולד בסנטרל פארק. רוב היצירה הפוליפונית אינה קלאסית: צליליה הלחים ממקלדת ההדסון, צינורות האורגן, המזמורים בלטינית, קולה של מהליה ג’קסון ומנגינת הבולרו חוברים בה אלה לאלה ומבשרים מוסיקה מודרנית, המערבבת במיומנות דיוק מרבי, רישול מכוון והבזקי קקופוניה. בכל פרקי הספר שמרה טל ניצן-קרן אמונים לאופי הסימפוני של היצירה אשר בחרה לתרגם. גם הצלילים השמימיים וגם הצרימות הבולטות הועברו כראוי לעברית, ויחד הם משקפים נאמנה את רשמי ירו מהעיר ששהה בה.
ניו יורק של ירו היא ריבוי הפנים, עושר הצלילים, גודש החוויות. המשורר תוחם את כור ההיתוך, אך גם מיטיב לשחררו. בפרלוד שכתב “מתוך אונומטופיות, / הברות יחידות, נהמות, / פיתח שיטה של רצף צלילים. / כך יוכל לזכור אירועי עבר, / לבטא את נבואותיו, / שכן ההווה – ניחש – אינו מתחיל / אף לא מסתיים בעצמו: הוא הצומת / בין מה שהתרחש לעתיד להתרחש, / להבה שבין גזיר העץ לאפר” (עמ’ 10). לנוכח אירועי 11 בספטמבר 2001 ובהתחשב בעובדה שהספר “מחברות ניו יורק” ראה אור לראשונה בשנת 1998, אי-אפשר שלא לתמוה עד כמה ובאיזו מהירות התגשמה – לרוע המזל – נבואת ירו, הכותב בעמוד 15, “בית-העלמין שבקרב גורדי השחקים / אינו משדר את חדשות המוות. / (כמו הסרקופגים הרומיים / המשמשים כאדניות, / שצבעי פרחיהן מוחים מזיכרוננו / את הגורל הקודר / שלשמו נהגו)”. משמעות הפועל שניצן-קרן בחרה לתרגם בשורות אלה “משדר” (radia) כפולה: “משדר” ו”מקרין”, ואכן בהתגשמות הנבואה האפוקליפטית בתי-העלמין שבקרב גורדי השחקים לא שידרו ולא הקרינו את חדשות המוות, אף שתוצאות היום הארור היו לנחלת האנושות כולה.
פן אחר של הספר הוא התעמקות המשורר בנבכי נפשן של דמויות כאלה ואחרות, אשר עוררו את סקרנותו ומשכו את תשומת לבו במשך שנות חייו בכלל ובעת שהותו בניו יורק בפרט. כך, למשל, כותב ירו סדרה מצוינת על עזרא פאונד, ובשלושת שיריה משתלבים להפליא ניתוח פסיכולוגי מדויק ומקורי, לשון מבריקה ועוקצנית והומור דק ושנון. שיר יפהפה ומרגש מייחד המשורר לדמותה המיוחדת של גלוריה פוארטס, חברה קרובה של ירו אשר מתה בסרטן לפני ארבע שנים ומשוררת שמאלנית ולסבית, שהרבתה לכתוב לילדים ושאופי כתיבתה למבוגרים מתריס, לוחמני, אך גם מבדח. לא רק אנשים שחיו זוכים ב”מחברת ניו יורק” למתת התייחסותו של ירו ולנדיבות תיאורו, אלא גם דמויות ספרותיות ומיתיות דוגמת המלך ליר והמינוטאור.
עושר העניינים הנדונים בספר, ריבוי המתוארים וגודש המבנים הצורניים והאמצעים הספרותיים – כל אלה מבקשים לשמש בשירה אספקלריה לעיר ניו יורק עצמה. אולם ממעמקי המראה ניבטות תכופות גם פני המשורר הזקן. פנים אלה מתגלות בתמונות רגעיות, אך כמעט תמיד נטמעים בהן גם זיכרונות הנצח. בין אלה כלולות מובאות מיצירות מוסיקליות וספרותיות שלא נס לחן והתייחסות לאהובות שהזמן הרחיק מהמשורר, אך בחר להנציח בשיר: “מרתה, אסוסנה, מה/ היה עליכן, מוסיקה שהתנגנה / בין מראות לווילונות. // כעת אתן מקצב, טבעות/ עשן, קווצות עננים, / עיני ערפל שיום אחד / פעמו בו נעורים” (עמ’ 56).
כתיבתו של חוסה ירו, שנולד במדריד בשנת 1922 ומת ב-21.12.2002, עשירה בזיקות תרבותיות, ולכן כבילותה ליצירה בלשון הספרדית רבה ומגבילה. משום כך הערות השוליים שצירפה טל ניצן-קרן לתרגומה הן בהחלט במקומן, אף שבמקרים אחדים הרחבת יריעתן לא היתה מזיקה, שהרי לרוב אף קוראים ישראלים משכילים אינם מיטיבים להכיר את איכות יצירתה החברתית של גלוריה פוארטס או את אופיים של מזמורי פלסטרינה וויטוריה. גם חוסה ירו עצמו הוא שם זר לגמרי לרוב קוראי השירה בארץ, אף שהיוצר הרבה לפרסם, ובמשך שמונים שנות חייו כתב יצירות מגוונות שהעמידו אותו בדור הנפילים של משוררי ספרד בימינו לצד אנטוניו גמונדה, קלאודיו רודריגס וחוסה-אנחל ולנטה. למרות עבודתו ארוכת השנים בשירות הרדיו הממלכתי של ספרד לא הלך ירו בתלם אף לא בימי שלטונו של פרנקו: רבים ממבעי שירתו חתרניים, וראיית עולמו הומניסטית באורח מובהק. במשך חמש משנות נעוריו היה המשורר כלוא באשמת השתייכותו למחתרת שתיכננה לחלץ אסירים, וגם אחרי שחרורו סבל בתקופת המשטר הפשיסטי מרדיפה ומצנזורה.
אף על פי כן ידע ירו גם נחת, תהילה והכרה ציבורית בזכות כתיבתו המעניינת: ספרו השני שהתפרסם כמעט מיד אחרי ספר ביכוריו (1946) זיכה אותו בפרס יוקרתי, ובשנת 1964 זכה ספרו “ספר ההזיות” בפרס הביקורת, פרס אשר בו זכה המשורר פעם נוספת בשנת 1998. כמו כן זכה ירו בשלושת הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הספרות בלשון הספרדית: פרס נסיך אסטוריאס (1981), פרס המלכה סופיה (1995) ופרס סרוונטס (1998).
אחרית הדבר שצירף לספר חואן קרלוס וידאל, המנהל לשעבר של מכון סרוונטס בתל אביב, כוללת אמנם אנקדוטות דביקות המבוססות על היכרותו האישית עם המשורר, אך התייחסותו ליוצר וליצירתו לוקה בחסר. וידאל מתעלם למשל מהיבחרו של ירו לאקדמיה ללשון הספרדית (1999) ואינו מזכיר כלל את “סונטות”, אוסף חשוב ביותר הכולל את כלל הסונטות של המשורר בלוויית כמה מיצירות נעוריו (“הפרהיסטוריה השירית שלי” כדבריו עצמו בספר). טל ניצן-קרן שכתבה בעבר פרקי הצגה קצרים למשוררי האנתולוגיות המעניינות שתירגמה משירת אמריקה הלטינית היתה בוודאי מצרפת לתרגומה מבוא עדכני ושלם יותר, אולם היא ביכרה להתמקד הפעם בתרגום בלבד ואכן הפיקה עבודה מעולה.
לדעתי מבוא ענייני כהרגלה היה עדיף על התרשמות הפונקציונר מהמשורר, כי התרפקותו של וידאל על זיכרון הערבים שבילה במחיצת ירו אינה מעניקה לקוראים העברים מאומה. אולם ייתכן שגם עניין זה אינו אלא שאלה של טעם.
בשל עושר יצירתו העצום של ירו ובשל אלמוניותו הגמורה בארץ אפשר למתוח ביקורת על ההחלטה לבחור דווקא ב”מחברת ניו יורק” כדרך להציג את המשורר המהולל לקוראים העברים. אפשר שבמקום הבחירה בספר זה היתה עדיפה אנתולוגיה הפורשת קשת רחבה וייצוגית של יותר מחמישים שנות כתיבה ספרותית. אולם ראוי גם לסייג את הביקורת: בספר עצמו אין כל דופי – איפכא מסתברא. צריך רק לקוות ש”מחברת ניו יורק” לא תהיה אלא מתאבן מצוין בסעודת ירו המזומנת לקהל הקוראים בארץ, והלוואי שאוהבי השירה הישראלים לא יניחו לספר חשוב זה לחמוק מעיניהם בלי משים.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-25 בדצמבר 2002
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים