אף כי “המנהרה” אינו אוסף מסות פילוסופיות, אלא רומאן קצר על אהבה, ייאוש ומוות, הרי אובדן אמונתו של ארנסטו סאבטו בכוחה של הלשון להבחין במציאות ולאבחן אותה עוברים ביצירה כחוט השני
המנהרה, מאת ארנסטו סאבטו, תירגמה מספרדית טל ניצן-קרן, הוצאת עם עובד, סדרת פרוזה אחרת, 182 ,2003 עמודים
הסופר הצ’כי הנודע מילן קונדרה כתב פעם כי “קשה עד מאוד לעבוד למופת, ובו בזמן לתעב את העבודה”. חואן פבלו קסטל, גיבור ספרו של ארנסטו סאבטו הארגנטינאי, משמש דוגמה ל”צייר יוצא מן הכלל” (עמ’ 114), שאהבתו האומללה והנואשת המאיסה עליו את עבודתו ואת חייו, ובסופו של דבר אף הביאה אותו לרצוח את מריה איריברנה הנטר, האשה שאהב והנפש האחת והיחידה שהיתה עשויה אולי להבינו. “המנהרה”, נובלה שהופיעה בעברית לראשונה בשנת 1976 בתרגום ד’ אליעז וא’ כרמי (הוצאת דורה), רואה עכשיו אור שנית בשפתנו, בתרגומה הנאה של טל ניצן קרן. הספר מאפשר לקוראים בישראל שלא הכירו את תרגומו הקודם להתוודע לסיפור טראגי ורב עוצמה זה, ספרו השני של אחד מחשובי הסופרים של אמריקה הלטינית במאה העשרים.
ארנסטו סאבטו, בן למהגרים איטלקים, נולד בעיירה רוחאס שבמחוז בואנוס איירס בשנת 1911. הוא היה פעיל קומוניסט נלהב במשך שנים אחדות, עד אשר ניער את חוצנו מן הסטליניזם בכנס בריסל בשנת 1935 והתרחק סופית מהמפלגה. הוא למד פיסיקה ומתימטיקה באוניברסיטת לה פלאטה שבארגנטינה, ומשקיבל תואר דוקטור בפיסיקה, נסע בשנת 1938 לפאריס כדי לעבוד במעבדת ז’וליו-קירי. מגעיו עם הסוריאליזם דחפו אותו כבר בתחילת אותה תקופה להזניח באופן חלקי את סדר החשיבה המדעית וצלילותה ולהעדיף על פניהם את ההתמסרות לתיאור תעצומות הנפש ואפלוליותה באמצעות היצירה הספרותית. בשנת 1940 חזר סאבטו לארגנטינה אחרי שהות קצרה בארצות הברית והתחיל לעסוק במחקר ובהוראה, אולם התקרבותו לכתב העת “דרום” ועליית הפרוניזם הפופוליסטי לשלטון בארצו הביאו אותו בשנת 1945 לנטוש אחת ולתמיד את פעילותו המדעית ובמקומה להקדיש את רוב עתותיו להגות ולכתיבה.
באותה שנה פירסם סאבטו את ספר ביכוריו, “אחד והיקום”, קובץ מאמרים שיוצרו מתח בו ביקורת נוקבת על המסורת האידיאולוגית שהמאה העשרים ירשה מקודמתה. שני ספרי ההגות שפירסם סאבטו בשנים שלאחר מכן, “גברים וגלגלי שיניים” (1951) ו”הטרודוקסיה” (1951), מקצינים אף יותר את חוד אמירתו של כותבם נגד המדע העקר, אשר לפי תפישת הסופר אינו מסוגל להבטיח שום ידיעה שאינה ארעית, ולכן הוא ממילא מרוחק מעולמו של האדם, הסובל ומת. אופי הטרילוגיה הפילוסופית קודר ופסימי ביותר, והוא מביע נחרצה את אמונת יוצרה, כי מקורו של הדחף למחקר המדעי הנו במונח קידמה, העלול להמיט על האנושות תוצאות הרות אסון.
אותו סוג של ייאוש עכור, שנלווים אליו זעם, דכדוך, דיכאון, חוסר אונים ואלימות, מאפיין גם את רוח “המנהרה” (1948), רומאן שקדם ל”על קברים וגיבורים” (1961; עם עובד, ספרייה לעם, 1987) ו”אבדון” (1974; הקיבוץ המאוחד / כתר, 1986). יותר מבספרי ההגות הרבים שכתב קנה לו סאבטו את תהילתו בשלוש היצירות הספרותיות האלה, וכך גם הנציח את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הארגנטינאים בזמנו. לא בכדי הוענק לו בשנת 1979 בצרפת אות אביר לגיון הכבוד, ובשנת 1984 זכה בספרד בפרס מיגל דה סרוונטס היוקרתי. אולי באורח פרדוקסלי גרם לו בשנים האחרונות אובדן הראייה ההדרגתי להתמסר דווקא לציור.
“המנהרה” הוא כאמור יצירה המתמקדת בעולמו העגום של צייר. קסטל כותב את מחשבותיו מן הכלא שנאסר בו אחרי שרצח את אהבת חייו, אשה נשואה שהעניקה לו כמיטב יכולתה חיבה והבנה, ובשל מצוקותיה הנעלמות גם הדהדה את בדידותו הקיומית. אולם ניתן לתהות איזה מנגנון באישיותו ומה בדיוק בטבעה המסתורי של אותה אהבה אחראים לכך שהצייר לא טרף את נפשו בכפו אלא העדיף לגזול את חיי זולתו. הסיבה להתאהבותו של קסטל במריה נזכרת בפרק השלישי ברומאן: הבחורה שביקרה בתערוכתו היתה האדם היחיד ששם לב לפרט זניח לכאורה, נוף זעיר ומרוחק שנשקף בקצה השמאלי העליון של אחד מציוריו ונועד לבטא את תהום בדידותו. מריה לא רק נעצה את מבטה בפרט זה, אלא התבוננה בו שעה ארוכה, ולמן אותה התבוננות נעורו בצייר מחשבות כפייתיות על המתבוננת: “בחודשים שלאחר מכן הרהרתי רק בה, באפשרות לשוב ולראותה, ובמובן מה ציירתי רק למענה” (עמ’ 14).
ככלל גס לבו הערל של קסטל בבני האדם, והצייר רואה רעות חולות לא רק במבקריו, אלא בבני המין האנושי כולם. תערובת מדכדכת של ניהיליזם, פסימיזם ושנאת אדם השתלטה לגמרי על נפשו, והשילוב המסוכן בין כישרונו הגאוני לביו הגיהנום של מחשבותיו מאפשר לו להתמכר בכל מאודו למצוקותיו ולייסר את עצמו כאוות נפשו. המשיכה הגורלית בין קסטל ההפכפך לאהובתו היא הלוז בסיפור העצוב על אהבה בלתי אפשרית למן ראשיתה. תשתית שנאת קסטל לזולת היא למעשה שנאתו כלפי עצמו וחוסר התקווה המוחלט המפעם בו, אותו ייאוש שבגללו הוא תוהה “אם כל חיינו אינם אלא שרשרת של צעקות אלמוניות במדבר של כוכבים אדישים” (עמ’ 49).
כיוון שלשון הצייר היא לשונו של הסופר, ופרט לציטוטי הדיאלוגים המעטים כתוב כל הספר כולו בגוף ראשון יחיד, מובאים הגיגיו של הרוצח ברהיטות גמורה, ומעבר למתח העלילה נוצר גם מתח מעיק ומצמרר בין השפה היפה של הכתיבה לבין המעשה הנורא שהיא מתייחסת אליו והשתלשלות האירועים שגרמה אותו. כפייתיות מחשבותיו של קסטל מתועדת בפרוטרוט: “פרטים, לא הכללות, מרגשים אותי” (עמ’ 53), ו”פתאום התחרטתי על הקיצוניות שהגעתי אליה מתוך ההרגל שלי לנתח מעשים ומלים עד אין סוף” (עמ’ 69). ערפול דבריה של מריה מעורר את כעס האמן הנסער ומעניק לו אינספור אפשרויות לפרשנויות דמיוניות ושגויות, שכל אחת מהן רעה ומסוכנת יותר מזולתה.
הניתוח הבלתי פוסק של כל מלה ושל כל מעשה הופך את הקשר בין השניים לדו-שיח מתסכל, המעצים עוד יותר את רצונו של הצייר בהצלת יחסיהם ובהצלחתם. כך נהפכים הכמיהה למגע אנושי והצורך בקירבה לרעב אלים אשר אינו יודע שובע, והמציאות נעשית בהדרגה חלום בלהות, שהיקיצה ממנו תהיה בהכרח התעוררות אל תוך סיוט חדש. אם כי הספר איננו אוסף מסות פילוסופיות, אלא רומאן קצר על אהבה, ייאוש ומוות, הרי אובדן אמונתו של סאבטו בכוחה של הלשון להבחין במציאות ולאבחן אותה עוברים ביצירה כחוט השני מראשיתה ועד סופה. אור הסנוורים של האהבה מסמא את הצייר ואינו מניח לו לראות את מושא אהבתו כפי שהוא, והתקשורת המילולית בין השניים איננה כלל ועיקר דרך להתרת הסבך ולפתרון הבעיות, אלא מתכון בדוק לשרשרת חד-צדדית של אי-הבנות, כעסים, השפלות ונקמות.
הכתלים העבים של מנהרת ספר הכיס הזה הם החומות הגבוהות של בדידות היוצר, תחושתו שאיש אינו מבין ללבו, שכנועו העצמי בכך שחייו חסרי תועלת וכמותם גם אהבתו חסרת תוחלת. כאשר אהובתו עודנה בחיים, כבר הוגה קסטל במה שמוליך אותה חד וחלק אל הסוף: “אלוהים אדירים, איך אפשר שלא להתייאש מטבע האדם כשחושבים על כך שבין קטעים מסוימים של ברהמס לביב שופכין מקשרות מחילות תת-קרקעיות נסתרות ואפלות!” (עמ’ 162). בקצה המנהרה מצפה גם לקוראים ההיתקלות המרה בקיר השחור, אולם לקסטל “לפחות מותר… לצייר” (עמ’ 182). מריה, לעומת זאת, שוכבת לעד עמוק בחיק האדמה.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-3 במרץ 2003
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים