רמי סערי
בַּבַּיִת הַקָּטָן שֶׁבִּרְחוֹב חֲלַפְתׇּ”א
חוֹלְפִים הָעֲרָבִים שְׁלֵוִים.
יְדִידִים בָּאִים וְהוֹלְכִים, וְטַעְמָם כְּרֵיחַ הַמֹּר.
לְרֹאשׁ הַדֶּקֶל כֶּתֶר-גֶּשֶׁם שָׁקוּף.
הַשּׁוֹשַׁנִּים כִּמְעַט פּוֹרְצוֹת הַבַּיְתָה.
וּבְעַרְבֵי הַסְּתָו הָאֵינְסוֹפִי הַזֶּה אֲנִי תָּמִיד בַּמִּרְפֶּסֶת,
צוֹפֶה בְּאוֹרוֹת תַּלְפִּיּוֹת שֶׁמִּנֶּגֶד וְחוֹשֵׁב
בְּאֵילוּ תַּחֲנוֹת אַתָּה עַכְשָׁו
וְאֵיךְ נֶעְלַמְתָּ כְּמוֹ שֶׁחָלְפוּ הַחַיִּים.
מתוך “מסלול הכאב הנועז”, 1997