רות אלמוג
לספר שיריו האחרון של רמי סערי יש שם חידתי “על מפתן אינסוף הזמן” (הוצאת רימונים). הוא מרמז על סופיות למרות שהוא מצהיר על אינסופיות ובכך יש ביסודו סתירה. למען היושר יש לציין שרמי הוא ידיד ותיק ואיני יכולה להיות אדישה לשירתו.
שיריו של סערי מתייחסים לרוב לזמן ההווה, הזמן שהם נכתבים או מופיעים בו, “ספר שירי האחרון רואה אור בשנת תשפ”ד” (עמ’ 136), הוא כותב במחזור השירים “תגלית ההתרסה”, המובא כמעט לקראת סוף הקובץ. אכן שנה משפדת. ומכיוון שהזמן רע יש בשירים האלה גון של אֵבל, זעם ומחאה בצד געגוע אינסופי לאהבה וטוב. העידן הטכנולוגי מעורר בו אימה וזעם: “אתמולנו נמחה בעורמה מעלינו / בסיוע בינה מלאכותית וטלפונים חכמים, / כרטיסי אשראי וקורי עכביש מתחכמים” (עמ’ 136). רבים משירי הספר העומד “על מפתן אינסוף הזמן” נוגעים בנוכחות של המוות, ואין פלא בדבר שעל כריכתו מופיע צילום של כלבתו האהובה ליליקה שמתה בשנה המשפדת הזאת, תשפ”ד.
שיריו של רמי סערי בספר הזה, ולא רק בו כמובן, מכניסים את הקורא לקוסמוס אישי מאוד, ששוררים בו בעת ובעונה אחת, לפי הרגשתי, ערפל ואור, ואולי בעיקר כמיהה אל האור, צער עמוק ומחאה נגד עולם שבו הערכים שבהם האמין המשורר ואהוביו ואוהביו נדרסו ברגל גסה, והוא מנסה בכל כוחו לא לוותר ולהמשיך להחזיק בהם ולהדהד אותם, כברבור שצעקתו נדירה וצרודה, שהרי “איני ציפור דרור ובודאי לא טווס, / לא מן המנצחים וגם לא תבוסתן מובס, / בסך הכל ברבור, אף לא ברבור שחור, / סתם ברבור לבן, אחד מני רבים” (מתוך השיר “זכות ראשונים”, עמ’ 111). בשום פנים ואופן לא סתם ברבור, אלא ברבור יפהפה, נדיר, שמעניין להתבונן בו ולהאזין לקריאתו הנדירה.