הטקסט הוא הדברים שנאמרו ב-11.1.2010, בהרצאת התודה שנשמעה מפי המשורר במעמד ההענקה של פרס האקדמיה ללשון העברית ע”ש רוברט ומישל אסרף לסערי על שירתו ועל תרגומיו
התבקשתי לחתום את דבריי בצרפתית, אבל צרפתית, אנגלית וגרמנית הן שפות שאני בהן כבד-פה, כבד-לשון וכבד-אוזן, שלא לומר אילם וחירש, ולכן תרגם פרופסור אהרון ממן לצרפתית את תמצית דבריי.
התבקשתי לשאת דברים על עבודתי כמתרגם, אבל התרגום ברובו אינו עבודתי מפני שעיקר פרנסתי כיום הוא על עריכה לשונית, ולצערי אני מתפנה לתרגם רק כשאיני עסוק בעריכה. לכן לא אדבר על עבודתי, אלא אתמקד ביצירתי. יצירתי כמתרגם היא המשך ישיר ליצירתי כמשורר, ויצירתי כמשורר היא פועל יוצא של חיי, השלכות של דברים שחוויתי, ראיתי או שמעתי, ושל אנשים, דלתות וקירות שנתקלתי בהם. כל מה שתרגמתי עד כה, בלי יוצא מן הכלל, היה המשך, ישיר או עקיף, לדברים שכתבתי או רציתי לכתוב, ולא ידעתי או לא יכולתי, בין אם מפני שנחוו ונכתבו לפני הולדתי, ובין אם משום שנסיבות חיי לא הכשירו אותי לכתיבתם.
מבחינה תמטית עוסקים כל תרגומיי בעניינים שהיו מאז ומתמיד ליבת מהותי, ובכללם האהבה, המודעוּת לקוצר החיים, סוגיות של זהות – אישית, מינית, לאומית ודתית, עיסוק באלימות ובשאר עוולות החברה, חתירה לשלום ולצדק ביחסי אנוש ובקשרי האדם עם החי והצומח. עיקר ההצלחה של תרגומיי הוא בניסיוני הכושל לגשר בין המקום שאני בו כדג מחוץ למים, לבין שפתו שאני בה כדג במים. כל תרגום מוצלח הוא פרכוס נוסף המקרב אותי למים החיים, אישוש לידיעה שבסוף דרכי אצטרך אולי לשתוק אבל אוכל לשחות.
בין נימוקי השופטים לפרס צוין מגוון הלשונות שאני מתרגם מהן. לא אערער על הנימוק, אבל אסייג אותו קצת – אחרי ככלות הכול אני מתרגם כמעט רק מהלשונות של שלושה חצאי איים שבשולי אירופה: הבלקני, האיברי והסקנדינבי. כבר אמרתי שאנגלית, גרמנית וצרפתית אינן שפותיי, עכשיו ברור גם למה. שלוש השפות האלה היו והינן שפות המרכז, אבל כמי שנדחק או נהדף תדיר לשוליים, לפעמים מרצונו ולרוב שלא מרצונו, יצירתי עוסקת בשפות שוליות כביכול, במקומות של קיום בשוליים ובחוויות שוליים. לדעתי השוליים הם חלק בלתי נפרד מהמרכז, וחשיבותם אינה נופלת במאומה מחשיבות המרכז. האם חייו של נשיא ארצות הברית יקרים לנשיא ארצות הברית יותר מכפי שחיי עכביש יקרים לעכביש? עד כמה יכול אדם בכלל, ויוצר בפרט, לשתף את הזולת בכאבו, בשמחתו ובתסכוליו?
התשובות הנכונות על השאלות האלה הן תמצית שירתי, והן מופיעות כמעט בכל תרגומיי. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ואילו בכתיבתי הכלל המנחה הוא “ואהבת לרעך כמוהו”. השוני בין אדם לבין זולתו ובין שפה אחת לאחרת נראה לי מובן מאליו, ורצוני לתרגם נובע מהרצון לשתף את הזולת בתובנה הזאת.
המאמץ לטובת הגברת הסובלנות במקום המרבה להביט בטבור עצמו, הטביע עליי לא פעם חותם של עוף מוזר. השלמתי כבר עם החותם הזה, ובתור פיסח ובעל כנף גם יחד נגזר עליי מן הסתם להיות שילוב של טווס ועורב, ברבור וחסידה. רק מי שאינו מבין טווסים סבור שהטווס מתהדר בנוצותיו כדי להקסים את כל רואיו. הטווס קיבל את יופיו כדי למצוא לו בת-זוג למרות הליכתו העקמומית וקולו המכוער, אבל צבעיו מושכים אליו אויבים רבים וכעוף המעופף בערך כמו תרנגולת, ברור שהברכה שזכה בה היא גם קללה נמרצת. העורב אינו נודע בחן מיוחד, אך כנביא בשער הוא אינו חוסך את קולו מן הסביבה. כברבור מזדמן למתרגם שוב ושוב לשוט במים הצוננים של הבדידות, גם אם לא פעם נבצר ממנו להימלט מרחמנים בני רחמנים החפֵצים למלוק את ראשו. בתור חסידה נתמזל מזלי לפרוש כנף ולנדוד, אבל גם להביא אל הלשון העברית תינוקות חדשים. כידוע, תינוקות החסידה אינם אלא אגדה, וגם הערכים שיצירתי דוגלת בהם אינם כמובן המצאות שלי. כדי להדגים את דבריי אערוך סיור קצרצר בשלושת חצאי האיים של שפותיי.
המשורר הטורקי אוֹרְחָן וֵלִי קָנִיק כתב כך בשירו “למען המולדת”:
מַה לֹּא עָשִׂינוּ לְמַעַן הַמּוֹלֶדֶת הַזֹּאת!
אָנוּ, אֲחָדִים מִבָּנֶיהָ, מַתְנוּ.
אָנוּ, אֲחֵרִים מִבָּנֶיהָ, נָשָׂאנוּ נְאוּמִים.
ובתור מי שמת פעמים רבות מדי, אני שמח בנאומצ’יק שנזדמן לי לשאת כאן ועכשיו.
הסופרת היוונייה רֵאָה גָלָנָאקִי פותחת את הרומאן “חיי איסמעיל פריק פשה” בשורות הבאות:
“הילד חשב שהמפתח עוד יוכל לשוב ולהסתובב בחור המנעול, להגדיר את החיים בצליל מתכתי שלֵו כרצף של התרחשויות.”
ואם קודם דימיתי את התרגום לפרכוס המקרב אל המים, אני מוצא שגם הדימוי של המפתח המסתובב בחור המנעול הוא דימוי הולם לעיסוקי בתרגום.
דימוי אחר לצורך להרעיף שפע של תרגומים וגם לדמיון הבסיסי הקיים בתוך השוני מצוי ב”אפריל שבור”. בספר זה שתרגומו העברי יראה אור השנה כתב הסופר האלבני אִיסְמָעִיל קָאדָרֶה:
“והגשם אכן לא שכך, אבל הטיפות הלכו והתמעטו כאילו עמד מישהו וגזם את צמרות העננים. ג’וֹרְג היה בטוח שכבר חצה את גבולות הנפה שלו, ושעכשיו הוא פוסע בתחומה של נפה אחרת. הנוף בכל זאת כמעט לא השתנה.”
ומן הבלקן לסקנדינביה. גם כאן לשונותי הן בשוליים, כי ענייני הוא באורליסטיקה, כלומר בשפות האוראליות, ומחמת נדודי העמים מדוברות השפות האלה רק בחלקן בסקנדינביה, וחלקן הארי מדובר מחוץ לתחומו של חצי-האי. שלוש השפות האוראליות שתרגמתי מהן הן ההונגרית, האסטונית והפינית. המשורר ההונגרי אֶנְדְרֶה אָדִי הבין מה היא משמעותם של צבעי הטווס, ובאחד משיריו שתרגמתי כתב כך:
אֵינִי צֶאֱצָא וְלֹא אָב מְאֻשָּׁר,
אֵינֶנִּי קָרוֹב וְאֵינֶנִּי מַכָּר,
אֵינֶנִּי שַׁיָּךְ לְאִישׁ,
אֵינֶנִּי שַׁיָּךְ לְאִישׁ.
כְּאַחַד הָאָדָם אָנֹכִי: אַבִּירוּת,
קָטְבִּיּוּת הַקְּטָבִים, גַּם סוֹדוֹת וְזָרוּת,
אוֹר-תַּעְתּוּעִים רָחוֹק,
אוֹר-תַּעְתּוּעִים רָחוֹק.
אַךְ, אוֹי וַאֲבוֹי, לֹא דַּי לִי בְּכָךְ,
לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמִי אֲנִי מֻכְרָח,
לְמַעַן יִרְאוּ הָרוֹאִים,
לְמַעַן יִרְאוּ הָרוֹאִים.
לָכֵן כָּל זֶה: עִנּוּי עַצְמִי וְשִׁיר:
לְהֵאָהֵב, אֲנִי כָּל כָּךְ מַפְצִיר,
וְלִהְיוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ,
לִהְיוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ.
כשניסיתי לברר מדוע לא התקבלתי לעבודה באוניברסיטה העברית בירושלים, נאמר לי שפרסמתי יותר מדי שירים ומעט מדי מאמרים. על התבונה הטהורה ועל ההיגיון הצרוף שבנימוק הזה כתב המשורר האסטוני יָאן קַפְּלִינְסְקִי כך:
שְׁמוֹנִים שָׁנָה כָּתַב פְּרוֹפֵסוֹר סוּזוּקִי
כְּשֶׁקָּם וְנֶעֱלַם נוֹתְרוּ אַחֲרָיו הַדַּפִּים הַסְּפָרִים
לְבָנִים וּבָרִים מַמָּשׁ כְּמוֹ לְפָנָיו
כאשר דלתה של האומללוּת נסגרת, נפתחות דלתות אחרות. המשוררת הפינית סִירְקָּה טוּרְקָּה יודעת שבמקרים כאלה מדובר במוות ובכנפיים חדשות, הינה:
הַאִם הוּא מֵת אוֹ זָכָה בִּכְנָפַיִם, יָצָא
כְּמוֹ שִׁכּוֹר מִבֵּית-הַמַּרְזֵחַ, עַכְשָׁיו מִתְנוֹעֵעַ
כְּמוֹ אִישׁ שֶׁקּוֹצֵר, הַסּוּס הַשִּׁכּוֹר מוֹעֵד וְדוֹהֵר.
פָּנָיו שְׁקוּעוֹת אֲרֻכּוֹת בַּטַּל שֶׁמּוֹרִיד הַלַּיְלָה.
הַאִם כָּךְ זָכִיתִי בָּאֹשֶׁר שֶׁלִּי. כֵּן, כָּךְ זָכִיתִי בּוֹ.
עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת מֻפְלָאוֹת כָּל-כָּךְ
עָמֹק בְּלֵב הַיַּעַר.
ומסקנדינביה לאיבריה. הסופרת הקטלאנית מֶרְסֵה רוּדוּרֵדָה כתבה ברומן “כיכר היהלום” מה בדיוק צריך לעשות כדי לזכות בכנפיים שדיברתי עליהן:
“כששמעתי פעם: ‘האדם הזה עשוי מִשַּׁעַם’, לא הבנתי מה רוצים להגיד בזה. מבחינתי השַּׁעַם לא היה אלא פקק. כשלא נכנס בחזרה לבקבוק אחרי שחלצו אותו, הייתי חותכת אותו בסכין כמחדדת עיפרון. והשַּׁעַם חָרַק. התקשיתי לחתוך אותו, כי הוא לא היה לא קשה ולא רך. עד שלבסוף הבנתי מה רוצים להגיד כשאומרים: האדם הזה עשוי מִשַּׁעַם… כי אני בעצמי הייתי עשויה מִשַּׁעַם. לא כי הייתי שַׁעַם מעצם טבעי, אלא כי נאלצתי להפוך את עצמי לשַׁעַם. ואת לבי לשלג. נאלצתי להפוך את עצמי לשַׁעַם כדי שאוכל לסחוב הלאה, כי אילו במקום להיות מִשַּׁעַם עם לב עשוי משלג, הייתי, כדרכי קודם לכן, בָּשָׂר שכשצובטים אותו כואב לו, לא הייתי יכולה לעבור על-פני גשר כה גבוה וכה צר וכה ארוך.”
גם המשורר הפורטוגלי פֶרְנַנְדוּ פְּסוֹאָה הבין שהדרך הזאת היא הדרך היחידה לשרוד. לכן כתב, בעברית שלי ושל ידידי פְרַנְסִישְׁקוּ דֶה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ:
לְמַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֵב אֲנִי מִתְכַּחֵשׁ, אִם הָאַהֲבָה אֵלָיו
מַכְבִּידָה עַל רְצוֹנִי. שׁוּם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ
אֵינוֹ שָׁוֶה שֶׁנָּסֵב אֵלָיו
תְּשׂוּמֶת לֵב מַכְאִיבָה.
אֶת הַדְּלִי שֶׁלִּי אֲנִי חוֹשֵׂף לַגֶּשֶׁם כְּדֵי שֶׁיִּקָּווּ בּוֹ מַיִם.
כָּךְ אֲנִי חוֹשֵׂף אֶת רְצוֹנִי לָעוֹלָם,
אֲנִי מְקַבֵּל אֶת שֶׁנִּתַּן לִי,
וְאֶת שֶׁחָסֵר אֵינֶנִּי רוֹצֶה.
וסוף הסיור במילות הסופר הקובני גִיֶּרְמוֹ רוֹסָלֶס. בספרו “בורדינג הום (בית הטרופים)” שתרגומו העברי יתפרסם בארץ השנה, כתב רוֹסָלֶס כך:
“הייתי מאושפז ביותר משלושה בתי-משוגעים מאז שאני כאן, בעיר מָיָאמִי, שהגעתי אליה לפני שישה חודשים בבריחה מפני התרבות, המוזיקה, הספרות, הטלוויזיה, אירועי הספורט, ההיסטוריה והפילוסופיה של האי קוּבָּה. אינני גולה פוליטי. אני גולה מוחלט. לפעמים אני חושב שאילו נולדתי בברזיל, בספרד, בוונצואלה או בסקנדינביה, בסופו של דבר הייתי בורח גם מרחובותיהן, מנמליהן ומערבותיהן.”
בתור גולה לא-פוליטי אומר ואסכם: הבלקן מביא אל מודעותנו היסטוריה ארוכה ועשירה, עתירת התנגשויות על רקע זהויות שונות בחברה, בדת, במין, בלאום ובשפה. איבריה היא מזכרת מגדולה שאבדה וזיכרון של עבר אדיר מול הווה מקומם וצורך לפלס דרך נבונה אל העתיד. סקנדינביה היא שיעור במסורת של שחרור וחופש, פרק במאבק למען סובלנות וצדק. כולי תקווה שבשירתי, בחמישים הספרים שכבר תרגמתי ובספרים שאתרגם בעתיד, אוכל להוסיף לפקוח עיניים ולהעשיר גם להבא את עולמם של קוראי העברית.
אתונה-ירושלים, ינואר 2010