שתי ביקורות על “מלחמה ומלחמה” מאת לאסלו קרסנהורקאי
רבקה קרן על “מלחמה ומלחמה”
בליל 22 בנובמבר 1992, היה הסופר לאסלו קרסנהורקאי בדרכו הביתה דרך רחובה הראשי של ברלין, בה התגורר באותה עת. בעודו מהלך, התבונן בתנועת המכוניות הצפופה, בחנויות היוקרה הגלמודות מעבר לחלונות הראווה, ובמבטיהם התועים של העוברים ושבים. לפתע פתאום תקפה אותו חרדה. זה ארך שניות בלבד, שניות של חרדה לא מוסברת שבאה וחולפת ללא סיבה נראית לעין, אבל בתוך כך, בתאורה הלילית, הוא ראה חיזיון עז ונוקב; חבורת אנשים נמלטת על חייה מפני החורבן הנצחי, ובה בשעה עורכת רשימת מלאי של כל מה שחייבים להיפרד ממנו. הספר “מלחמה ומלחמה”, שכתיבתו החלה באותה שנה, מבוסס על החיזיון הזה.
ג’רג’ קורין, עובד ארכיון בעיר קטנה בהונגריה, יושב לו ביום הולדתו ה-44 על שפת הנהר כי לא מתחשק לו לשוב לדירתו הריקה, כאשר “באופן בלתי צפוי ובלתי ניתן לחיזוי הולמת בו הידיעה… שהוא לגמרי לא מבין את העולם… שלא רק שהוא אינו מבין את העולם אלא הוא בכלל אינו מבין שום דבר”. קורין מצא תמיד עניין רב בהיסטוריה ובמיתולוגיה ובמיוחד באל הרמס, אל הדרכים הליליות וההשתנות הבלתי פוסקת, אל חמקמק, אפוף סוד, “שמייצג את האופי היחסי והמזדמן של החוקים”. העולם ההרמטי, הסגור והחשאי של האל הזה שובה את לבו ודמיונו עד כדי כך שהוא מתמסר לו לגמרי, לא מתוך אהבה כי אם מתוך בהלה, והוא מרגיש שבגין השפעת האל היווני על עולמו הרוחני הוא מתחיל להטיל ספק ולראות דברים שלא ראה קודם.
המציאות, אם כן, משנה את פניה, נעשית מסובכת ולא מובנת והשגרה המוכרת מפנה את מקומה לתעלומה מאיימת, כאוטית וחסרת פשר. קורין חש שהוא מאבד את ראשו, לא על דרך המשל אלא הלכה למעשה. הוא מתלונן על כאבים בחוליות הצוואר וחרד שראשו יתנתק וינשור תחת עומס המחשבות המייסרות. ואז, הרגע המכונן בחייו מגיע, כאשר “בארכיון שבו עבד, נגלה לו באקראי איזה כתב יד שלא צוין בו לא מקורו ולא מוצאו, לא כותבו וגם לא, וזה הדבר המשונה ביותר… מטרתו… די יהיה אם יאמר עליו בקיצור נמרץ, שהוא דן בכדור הארץ הזה, בעולם שאין בו עוד מלאכים”. קורין קורא במסמך חזור וקרוא, כי זהו, כך אמר, “הדבר המופלא ביותר שנכתב אי פעם על פני האדמה”. המסמך הנדיר מגולל את סיפורם של ארבעה ניצולים ממוצא לא ידוע, ושמותיהם קשר, פלקה, בנגזה וטוט. הם נמלטים מפני המלחמה הנצחית שצלה רודף אותם בכל מקום אליו הם מגיעים ובטווח נוכח תמיד מסטמן, הזר המתבונן, המבשר רעות, ספק נביא, ספק שליח, שצץ בכל גלגול ובכל פרק מפרקי המסמך, בדומה לדמות השותקת, המתבוננת מן הצד בגורלות בני האדם בסדרת “עשרת הדיברות” של הבמאי הפולני קז’ישטוף קישלובסקי.
קסם פיוטי כובש
גיבורי היצירה הכמוסה עוברים מתקופה לתקופה וממקום למקום ללא סדר כרונולוגי, בגלישה מטאפיסית לפנים ולאחור, וכך אנו מתוודעים למטעי הזיתים בכרתים הקדומה, לקתדרלה של קלן במאה הקודמת, לוונציה בימי הביניים, בריטניה בעת העתיקה, גיברלטר עם גילוי העולם החדש ולחורבותיה המלכותיות של האימפריה הרומית. אלה פרקים עם קסם פיוטי כובש, שפריחה והרמוניה ואיזו חדוות חיים מהולה במלנכוליה מתוקה שולטות בהן, עד שמופר האיזון ורוחות מלחמה חדשה מנשבות מן האופק. בין מנוסה לבין מנוסה, מתמקדת שיחתם של הארבעה “בתלות שקשה לבטאה במלים והיא בכל זאת עזה, בין האדם לבין הנוף, בין האדם המתבונן לבין המושא הנצפה, תלות נהדרת שבאמצעותה כשיר האדם לראות הכול” והם מוסיפים לדבר על “יצירת המופת הבלתי מנוצחת של הדמיון האנושי, על סדרם של השמים, הארץ ועולם השאול, על היצירה של התחום הסמוי מן העין”. ארבעת הגברים המלאכיים נקלעים למקומות שהם כליל היופי והשלווה, ולבם נרגע בקרב הבריות המיטיבות ונמלא אושר שהנה, יש שלום. עד שצצים הסימנים הראשונים של האימה המוכרת והם אנוסים שוב לעקור בחיפזון ליעד הבא.
כתב היד החידתי מהלך קסם על קורין ודוחק בו למכור הכול, להתנתק ממולדתו ולנסוע למרכז העולם, בבל של עידן החלל שלנו, הלוא היא ניו יורק. שם בכוונתו להתמסר לפיענוח ולהנצחת המסמך, וגם לחלץ ולהציל את ארבעת הנמלטים מן השיכחה באמצעות שימור קורותיהם באינטרנט, אותה ישות ערטילאית שמייצגת עתה את הנצח. קורין אכן מצליח להגיע למחוז חפצו, אל טבור העולם “בעל העוצמה האדירה” שכה התאווה אליו ושבו עוברות עליו, בין היתר, חוויות קשות מנשוא: פחד, בדידות, השפלות, ניכור, תקיפה, שוד ורצח. אבל קורין נחוש לממש את המשימה שנטל על עצמו. הוא לומד לשאול. לבקש. להסתגל. מתאים את עצמו כזיקית לסביבתו המאיימת, הדלה והמרושעת שפה ושם יש בה גם ניצוצות של נדיבות וחמלה. בנפש סוערת הוא מגולל באוזני כל מי שנקרה בדרכו קרעים תלושים ממסכת חייו ונפלאות כתב היד שגילה; כנופיית נערים רצחנית, דיילת אוויר, שוטרי רשויות ההגירה, עובדי מוזיאון, תמהונים ועוברי אורח מזדמנים ברחוב, בבתי אוכל, בברים, ברכבת, על ספסל, ובראש ובראשונה, באוזניו של מתורגמן הונגרי אלים ומתוסכל שמשכיר לו חדר בדירתו העלובה ובאוזני אהובתו ההיספאנית המוכה של המתורגמן, מריה, שהקשר בינה לבין קורין הוא הנוגע ביותר ללב, אף על פי שאין לשניים שפה משותפת ובדרך כלל הוא מכוון את דבריו אל גבה השחוח.
כך מוסיף קורין הנרגש להערים וידוי על גבי וידוי ולשאת מונולוגים קודחים בשטף כפייתי, בבליל של הונגרית רהוטה ואנגלית עילגת, ולעורר במרבית מאזיניו את ההרגשה שנטרפה דעתו לבטח. הסיפורים הללו, שחוזרים על עצמם בגרסאות שונות מפי הגיבור עצמו ושאר הדמויות שהוא מכניס בסוד ענייניו, צוברים משמעות וכוח ומתעלים לרמה של אמירה אפוקליפטית טורדת.
קורין אחוז האובססיה, החרדות ושיגעון הרדיפה, ש”לחייו לא היתה שום משמעות”, כדבריו, משלים את מלאכת הנצחת כתב היד ובכך מעניק משמעות יתרה למותו המתוכנן מבעוד מועד. אבל פרק אחד עוד לפניו; השיבה לאירופה, עם ארבעת הרעים החוסים בלבו כבמקלט בטוח. הוא יוצא למסעו האחרון בעקבות פסל אוורירי דמוי אוהל שקוף של הפסל מריו מרץ, שמוצג במוזיאון בשפהאוזן שבשווייץ, ושקורין רואה בו מפלט אחרון, כעין איגלו שמימי והתגלמות התום והיופי שנכחדו מן העולם, אטלנטיס של “האציליים, המצטיינים והכבירים”, בלשון המחבר האלמוני של כתב היד, “אטלנטיס האמיתית אשר אבדה אחת ולתמיד”. ניסיונותיו הנואשים של קורין לחלץ את ארבעת הפליטים מתוך עצמו ולשולחם לחופשי עולים בתוהו, והוא נאלץ, אם כן, לקחת אותם אתו באשר ילך.
מה שישנו ומה שיכול היה להיות
מלחמה ומלחמה” הוא מסע מטלטל אל מה שיש ומה שיכול היה להיות אלמלא ניטע באדם זרע הפורענות. המבוך המיתי שבו מוליך אותנו המחבר ביד איתנה מתקיים בתוך מרחב רוחני עצמאי ונשגב, מעבר למציאות המיידית המתעתעת. המסר הסתום מתבהר לאטו ומעורר מחשבה: הרי זהו עץ החיים שלנו כאן ועכשיו, עץ עמוס עוולות ורדיפות ואי-צדק ששורשיו בעבר מוחמץ וצמרתו בעתיד ערפילי, ואם כדברי קורין “שום דבר אינו אובד בלי להשאיר עקבות”, הרי שאנו נדרשים ליושרה ולנחישות כדי לנסות לברוא לעצמנו עולם נכון יותר, נוכח כשלון הסדר העולמי והסדר האנושי.
לאסלו קרסנהורקאי הוא אחד הקולות הבולטים ביותר כיום בספרות ההונגרית, שהוזכר אף כמועמד לפרס נובל. כאן יצר סיפור אלגורי קשה, מורכב ויפהפה, שמשפטיו הארוכים, המהפנטים, שואבים את הקוראים אל תוך עולם צופן רז, עשוי רבדים רבדים של מועקה ועונג. זוהי חוויה מיוחדת במינה, כאילו נקלענו לאחד הציורים של מאוריץ קורנליס אשר וחיפשנו לשווא דרך החוצה. המבוא הנבואי לספר, הקרוי “ישעיהו בא”, נותן בידינו את המפתח לגילוי היצירה, אך לאו דווקא להבנתה. לשם כך, על הקוראים להתייחד עם עצמם ולערוך חשבון נפש פרטי, בדומה לג’רג’ קורין, שדמותו הטראגית ומכמירת הלב משתכנת בקרבנו כשם שארבעת הניצולים מכתב היד משתכנים בקרבו של הארכיונאי.
אופי הרומן ומסריו, כמו כתביו האחרים של המחבר והסרטים שנעשו בהשראתם על ידי הבמאי ההונגרי הנודע בלה טאר, מעידים כולם על אישיותו הנון-קונפורמיסטית של קרסנהורקאי, שרבים ראו בו בעבר גורם חתרני. סוזן זונטג משווה את האוניברסליות של כתיבתו לזו של גוגול ומלוויל, וג’יימס ווד מה”ניו יורקר” טוען שקרסנהורקאי בוחן את המציאות עד קצה גבול הטירוף. בראיון לאתר הספרותי ההונגרי “ליטרה” סיפר המחבר שהוא גולה תכופות מארצו משום שאינו מסוגל לחיות בהונגריה. “אני נוסע לכל מקום, מאמריקה ועד מזרח אסיה, העיקר לא להיות בבית. זה כמובן תמיד נגמר בכך שאני חוזר שבור, בודד, מאוכזב ונטול אשליות פי כמה, כי אין בעולם כולו מקום שטיפוס כמוני יוכל לחזור ממנו בלי להיות שבור, בודד, מאוכזב ונטול אשליות”. הנה, המעגליות הקרסנהורקאית במיטבה, מעגל נצחי ללא מוצא.
תרגומו של רמי סערי הוא לא פחות מנהדר, ומי שקראו את היצירה גם במקור יכולים להעריך נכונה את גודל המשימה שהטקסט התובעני הזה, שמשפטיו משתרגים לא אחת על פני עמוד שלם, מציב לפני המתרגם. באחרית הדבר, הקרויה “רודפי השלום ורודפיהם”, מונה סערי כמה וכמה תובנות מרתקות שמאירות את היצירה באור אקטואלי, מבלי לגרוע מערכה העל-זמני. זהו ספרו הראשון של לאסלו קרסנהורקאי המתורגם לעברית והבה נקווה שבעקבותיו יבואו תרגומים נוספים.
ספרה של רבקה קרן “הפקרות” ראה אור בהוצאת אגם
“הארץ” ספרים, 3.11.11
תרזה בירון פריד על “מלחמה ומלחמה” ו”שיעורים אמריקאיים”
קוראים יקרים, לפניכם ספר מרעיש: “מלחמה ומלחמה” מאת לאסלו קרסנהורקאי (בבל, מהונגרית: רמי סערי). הקריאה בעמודיו הראשונים מלווה בתחושת אי אמון והקלה גם יחד: הנה נמצאו הטקסט הנדיר (ותודה לסערי) וגם האפשרות למצוא פרטנר. ומיהו הפרטנר? את. אתה. אנשים שהיפה או הנשגב מעוררים בהם התפעמות מרוממת ובלתי מסויגת.
כי הנשגב שבתוכנו – שספק אם הוא קיים עדיין – הוא מרכזו של “מלחמה ומלחמה”, וגיבורו, ג’רג’ קורין, מחליט שהיעלמו של הנשגב הוא סיבה מספקת להפסיק לחיות. אבל לפני התאבדותו הקרבה הוא מנסה לעשות עוד מעשה אחד הרואי של הצלת היופי.
לרובנו, כמובן, יש דברים טובים יותר לעשות מאשר להתאבד רק כי “מי שאצילי, מצטיין וכביר” נאלץ לסגת מפני הנקלה והבזוי. אבל קורין הוא אחר. הוא איש יסודי, והוא מתאר בלי מבוכה ובלי הנחות את התהליך שעברה האנושות עד שהצליחה להציב לפני בניה רק את “מופת העכברוש”. הוא מתווה יפה את דרכם לצמרת של אלה ש”הקטינו כל גודל וכל קנה מידה עד שיהיו בהתאם לגודלם ולקנה המידה שלהם”, ומתאר את המנגנון המושלם שבנו כך ש”בעתיד יחסרו בו הטוב והרע גם יחד” – כלומר, תיעלם אפילו האפשרות להבחין ביניהם.
אובדנה של “נקודת המבט של הנשגב” היא-היא אטלנטיס של קורין, וזהו הכאב המניע אותו במסעו המוזר וההכרחי. כי תארו לכם עולם שבו מי ששומע, נניח, את הפרק השני בקונצ’רטו ההכתרה של מוצרט לא יחוש עוד את השפעתו של היפה – את הכמיהה להתמזגות לצד נקיפת הנפרדות. וגרוע מזה: שלנוכחותו של היופי הנולד בו לא תהיה שום השלכה על קיומו בעולם. ומשום שהוא יהיה לבדו, הוא יחשוד בעצמו, יראה בעצמו זר, חייזר, בלי אח ורע.
ספר מצוין נוסף, לטעמי, שפורסם ממש עתה, הוא “שיעורים אמריקאיים” מאת איטאלו קאלווינו (זמורה-ביתן, מאיטלקית: אריאל רטהאוז). זה שנים רבות ידוע לקוראים רבים שכל יצירה משל קאלווינו היא מתנה יקרה. כזה הוא גם הספרון הצנוע הזה, שבששת פרקיו הלא-ארוכים ממליץ לנו הסופר הגדול על אוצרות ספרותיים הראויים בעיניו להגיע אל האלף הבא (ההרצאות נכתבו ב-1984, שנת מותו). גם הפעם צרורות בספרו חוכמה, צניעות ובקיאות של אדם שהיכרותו עם האמנות היא בלתי אמצעית ועמוקה.
כך, למשל, הסמל שהוא בוחר ל”קלילות” שאנו אמורים לשאת אתנו אל העתיד הוא תמונת המשורר-הפילוסוף קוואלקנטי, המזנק ובורח ב”דקמרון” מהצעירים המציקים לו. “בהיותו קל-גוף וגמיש” (כך בוקאצ’ו) הוא “מתרומם מעל לכבדות העולם, ומוכיח שסוד הקלילות חבוי בכובד הראש שלו; שמה שנחשב בעיני רבים לחיוניות של תקופתם הרועשת, התוקפנית, הבועטת והרועמת הוא דווקא — מין בית קברות של מכוניות חלודות”.
אם כן, קאלווינו הוא בעל ברית איתן של היופי ושל אוהביו, של הדיוק ושל הרואים בו מעלה יתרה. אלה ישמחו בפנינה החדשה והיקרה הזאת.
תרזה בירון פריד היא אחת מעורכי סדרת “ספריה לעם” בהוצאת עם עובד
“הארץ” ספרים, 5.6.12
לדף תרגומי סיפורת מהונגרית