מריו סאץ
המקומות היו זוטות אלמלא היו ספוגי היסטוריה, אלמלא התרחשו בהם מאורעות המרגשים או משנים אותנו. אפילו בהערצת הנוף, יהיה זה יער או גן, פועם זיכרון האבות של גן העדן, ועונג עתיק מחדש את גווניו. אחרי שביליתי שבוע בירושלים, הלום גשם ורוח חסרי רחמים, נותרו לי תמונות מעטות העולות שוב ושוב בדעתי: קרן זווית ליד בן יהודה, העורבים בגן העצמאות. ספסלים שישבתי עליהם וקראתי בצעירותי את בר או את שלום, את שחר ואפילו את ספרו הנפלא של גרנט על החשיבה הסינית. בעת ההיא האמנתי שבין רבנים למנדרינים יש הרבה במשותף: ההערצה לאבות אבותיהם, טקסי הפולחן המוקפדים, השאיפה לתזמר בפרוטרוט את החיים על פני האדמה בהתאם לחוקים מן המרום.
אבל התמונה היקרה מכולן שעודה חקוקה בדעתי היא קטע ממגילת ישעיהו שהכתב בה, אמרה לנו המדריכה בעברית החפוזה והמושלמת שלה בלב היכל הספר, כמעט זהה לכתב שעדיין בשימוש. לפתע פתאום, נדהם, זיהיתי את המלה “פה”. איזה תענוג לזהות באמצע הזרם המרובע של האותיות את המלה שמשמעותה “כאן” ואפשר לקרוא אותה גם כשמו של אבר הדיבור, הפה! מעולם לא היתה מלה שנשמעה בירושלים כה עתירת משמעות, כה טעונה ועמוסה, הייתי מאושר בפה ששם, ופי הפיק קושיות בעברית המסורבלת של מי שאינו מדבר בלשון זו מדי יום ביומו. הייתי שם, אבל גם באחת ממערות קומראן, בעוד איתני הטבע משתוללים בחוץ ובתוך ההיכל נשמעים רחשי התפעלותם של המבקרים. הייתי שם, מוגן בקומת הקרקע היפה של המוזיאון, חוסה מפני גשם הזלעפות שסירק את ראשי הזיתים. הייתי שם, עם העברית בפי וטעמה כטעם לחם פריך ותמר יבש. מחוץ לזמן ובה בעת בתוכו, חזוני שהתפשט במרוצת מאות שנים ולחלוחית בעיניים מרוב הכרת טובה על עצם החוויה.
היחס בין הפה לבין הפה קרם עור וגידים, מטבע הדברים, הודות לתחיית העברית, אירוע שעדיין נשגב מבינתנו לתפוש את גורל השלכותיו הכבירות. אחרי ככלות הכל, התורה שבכתב, כלומר התורה הכתובה, אינה מובנת במלואה, אלא אם כן נלווית אליה התורה שבעל פה, זו שבמקורה היתה מדוברת. הכתיבה היא עבר או עתיד, עקבות או סימני היכר, ורק הדיבור החי, המלה המתנגנת ברגע שהיא בוקעת מהפה, מצליח לטמון בחובו את ההווה. זה מעט כל כך, מלה אחת ותו לא, אבל די היה בה כדי שאבטל את המרחקים ואמחק את השכחה, היא מילאה אותי שמחה שאי אפשר להביע מעבר לחיוך.
כשיצאתי משם הוסיף לרדת גשם, והשמים היו אפורים כעופרת. ראיתי שני צבים מצטנפים תחת עץ, נושאים את אכזריות היום, וזכרתי ששיר השירים מדבר על הקול בחלוף הגשמים. השניים בוודאי ציפו למזג אוויר טוב כדי לחפש דודים בערוגות הבושם. ראיתי קבוצת ילדים משחקים ופניהם עוטות מסכות פורים. זרזיפי מים אצו רצו ברחובות. ירושלים שטפה את פני האבן שלה, פנים סדוקות מרוב צער ותקווה, כאב החובה להגן שוב ושוב על זכות התמיד שלנו על המקום הזה, התקווה שבאחד הימים נחדל לכאוב ונוכל לחגוג ברית אמת בין הפה לבין הפה, ברית שלחם חוקנו בה יהיו החיים עצמם.
הסופר, המסאי והמשורר הארגנטינאי היהודי מריו סאץ נולד ב-1944 בקורונל פרינגלס שבמחוז בואנוס איירס. סאץ, שגר בארץ בין 1970 ל-1973, חי זה 32 שנים בספרד. הוא פירסם, בין השאר, את הספרים “ארבעת היסודות” (1964), “שמש” (1976), “הדקל השקוף” (2000), “חיים מקבילים” (2006) ו”Amore ludium” (2008).