תומאס קורוביניס
קראו לי “גשר היונה”. אולי בגלל אינספור חבורות יונים בנות כל גזע שביקרו אצלי מדי יום ביומו, והתערבבו בהמוני השחפים שנהגו לעוט על המים כדי לשלות דגים מהקצף. יונים ושחפים היינו הך הם זה מאות בשנים. היונים היו שכנותי הקטנות, דיירות קבע במסגד החדש שהקימו בקצה אחד שלי, ליד השוק המצרי, בצד של קושטא הישנה. חיים טובים היו להן הודות לנדבות שהרעיפו עליהן האביונים הרחומים, מעולם לא חסרו להן חופן חיטים או חתיכה של כעך שומשומין. קראו לי גם “הגשר של יֵנִי גָ’מִי”. הכספים המוקצים להקמת גשרים אמנם מגיעים מהמדינה, אבל את השמות מעניק לגשרים העם.
בנו אותי באמצע המאה הי”ט: הייתי רעיון שהגה הסולטן העות’מאני עבדול מג’יד, והוקמתי כדי להקל על תנועת העוברים והשבים מהעיר החדשה לעיר הישנה — הדוגיות והסירות חדלו להיות רווחיות. איתרע מזלי להתעקם ולהירקב במהירות. אף על פי כן הוספתי לזכות בכמות נאה של לחם. ועם זאת, מי יודע, אולי רק בגלל אינטרסים… למי אכפת אם קראו לי גם בשמות אחרים? “הגשר החדש”, “הגשר הגדול” ו”גִ’יסְר־אִי־גֵ’דִיד”! למי אכפת אם בזמני ידעתי גדולה מהי?! למי אכפת אם כל האנושות כולה עברה עלי: אימפרטורים ובני פחה, שגרירים ופטריארכים, שייח’ים ורבנים, שכירי יום ועקרות בית, פרוצות ועוטי סחבות, מקבצי פת לחם ויפהפיות ממזרח וממערב! שלוש פעמים עד היום הרסו ושרפו אותי עד שנחרבתי כליל. עכשיו עומד במקומי הנין שלי, “גשר גָלָטָה” המפורסם, הוא שאורכו חצי קילומטר ורוחבו ארבעים ושניים מטרים. מי יודע מה טומן גם לו הגורל בחובו?!
אוי, בניי שכניי ואחיי, גשרים על פני הבּוֹסְפוֹרוֹס, גשרים על הלוּלֵבּוּרְגָס, גשרים על הפְּרת, גשרים על הדְרִין, וגם אתה הצנוע, הגשר הקטן על הנהר של אַרְטָה! אז מה אם במשך כל חיינו אנו נושאים עלינו משקל שלא יעלה על הדעת, אז מה אם אנחנו נאנחים תחת רעש צעדים, תחת שקשוק גלגלים, ולמי בכלל אכפת אם כולם, הולכי רגל ועוברי אורח, דייגים וציידים, סוחרים ולוחמים, חייבים לנו, הגשרים, את הצלחתם בהשלמת משימתם? אוי, מה כפוי טובה הוא האדם! במקום שיכירו לנו טובה לנצח בגלעדים ובאנדרטאות, במוקדם או במאוחר באה שעתנו והורסים אותנו!
(מתוך “איזו תשוקה אינסופית”, 2014)