מָרִיָּה ז’וּדִיטֶה דֶה קַרְוַלְיוּ
הילדה היתה נבוכה. עיניה נפערו, גדולות ומבריקות יותר מאשר בשאר הימים, ובין גבותיה הקצרות נחרש לו תלם חדש, אנכי.
“אני לא מבינה”, אמרה.
מול הטלוויזיה, הוריה. מבטם הנעוץ במסך הקטן היה דרכם להביט זה בזה. אבל הלילה, אפילו זה לא. היא סרגה, הוא החזיק את העיתון פרוש לפניו. אולם הסריגה והעיתון היו רק תירוץ. הלילה דחו על הסף אף את המסך שמבטיהם השתרגו ונטמעו בו. עם זאת, הילדה עדיין לא היתה בגיל של העמדות פנים כה בוגרות ומתוחכמות, ובעודה יושבת על הרצפה הביטה קדימה עם כל הנשמה. ואז אותו מבט גדול העמיק את הקמט הקטן ואת האי־הבנה.
“אני לא מבינה”, חזרה ואמרה.
“מה את לא מבינה?” אמרה לה אמא לבסוף, מן השפה ולחוץ, ותוך־כדי־כך ניצלה את תהיית הבת כדי להפר את הדממה הרועשת, שמישהו מכה בה מישהו ועושה זאת ביותר משמץ של רוע לב.
“את זה למשל”.
“מה זה זה”.
“מה אני יודעת. זה החיים”, אמרה הילדה בכובד ראש.
אביה קיפל את העיתון, עכשיו רצה לדעת איזו בעיה מטרידה עד־כדי־כך בבת־אחת את בתו בת השמונה. כהרגלו, התכוון להסביר לה את כל הבעיות, במתמטיקה ולא רק.
“כל מה שאומרים לנו לא לעשות זה שקר”.
“עכשיו אני לא מבין”.
“הנה, תראה מה הולך פה. הכל. חשבתי על זה הרבה ו… אומרים לנו לא להרוג, לא להרביץ. אפילו לא לשתות אלכוהול, כי זה מזיק. ואחר־כך בטלוויזיה… בסרטים, בפרסומות… אז איך זה בחיים?”
אמא חדלה לסרוג ובקושי בלעה את רוקה. אבא לקח נשימה עמוקה כמתכונן לצאת למירוץ מסובך.
“תראי”, אמר והביט בתקרה כמחפש שם אחר מקור השראה, “בחיים…”
אבל לא בקלי־קלות עלה בידו לדבר על הזלזול בזולת, על הבוז, על האבסורד שנתפש בעיניו כמובן מאליו, זה שהבת שלו בת השמונה דחתה על הסף.
“החיים…” חזר ואמר.
המסרגות ששוב החלו לרפרף דמו לציפורים כרותות כנפיים.
(מתוך “נוף ללא סירות”, 1963)
הסופרת מָרִיָּה ז’וּדִיטֶה דֶה קַרְוַלְיוּ נולדה בליסבון ב-1921 ומתה בה ב-1998. היא התייתמה בגיל צעיר מהוריה ולימים התחתנה עם הסופר הנודע אוּרְבָּנוּ טָוָארִשׁ רוּדְרִיגֶשׁ שהיה המורה שלה לספרות באוניברסיטה. במשך רוב שנותיה התפרנסה מעבודתה כעיתונאית ובמקביל פירסמה רומנים, כרוניקות וקבצים של סיפורים קצרים. במשך רוב חייה לא זכתה יצירת הסופרת לתהודה ולכיבודים, אולם בעשור האחרון של חייה היא קיבלה את ארבעת הפרסים היוקרתיים ביותר בפורטוגל.