נִיקוֹס קָוָדִיָּאס
לְעֵבֶר שְׁוֵיצַרְיָה הַצְּחוֹרָה, הָאֲבֵלָה
הִפְלַגְתְּ – נִרְדֶּפֶת בִּידֵי גּוֹרָלֵךְ,
תָּמִיד עַל הַסִּפּוּן, שְׁפוּכָה עַל כִּסְּאֵךְ,
חִוֶּרֶת מִסִּבָּה יְדוּעָה וְאֻמְלָלָה.
בְּחֹסֶר-נַחַת וּבִדְאָגָה לִוּוּ אוֹתָךְ קְרוֹבַיִךְ,
אַתְּ בַּמֶּרְחָק צָפִית שְׁלֵוָה, וּמִמְּקוֹמֵךְ לֹא מַשְׁתְּ,
לְכָל מַה שֶּׁאָמְרוּ צָחַקְתּ צְחוֹק מַר, כִּי כְּבָר אָז חַשְׁתְּ,
שֶׁלִּמְחוֹזוֹת הַמָּוֶת מוֹלִיכִים כָּל מַסְעוֹתַיִךְ.
כְּשֶׁעָבַרְנוּ לְיַד הַסְּטְרוֹמְבּוֹלִי, וְהָעֶרֶב יָרַד רוֹגֵשׁ,
אָמַרְתְּ לְמִישֶׁהוּ בְּחִיּוּךְ, כְּאִלּוּ אַתְּ מִתְבַּדַּחַת:
“גּוּפִי חוֹלֶה. כְּשֶׁהוּא בּוֹעֵר, אֲנִי כֻּלִּי קוֹדַחַת,
מַמָּשׁ כְּמוֹ הַר-הַגַּעַשׁ כְּשֶׁמִּתְפָּרֶצֶת אֵשׁ.”
אַחַר-כָּךְ רְאִיתִיךְ בְּמַרְסֵי אוֹבֶדֶת בָּרְחוֹב,
נֶעְלֶמֶת בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן, לֹא נִפְנֵית לְאָחוֹר לְעוֹלָם,
וַאֲנִי, שֶׁאָהַבְתִּי רַק מֶרְחָבִים רְטֻבִּים שֶׁל יָם,
חוֹשֵׁב שֶׁאוֹתָךְ בְּכָל זֹאת הָיִיתִי יָכוֹל לֶאֱהֹב.
(מתוך “מָרַבּוּ”, 1933)