מַרְתָה פָּטָק
את מקפלת או מניחה? העוותה אלי פה חסר שיניים אישה נמוכה ועקומת רגליים בחלוק עבודה כחול לצד המכונה, ואני רק הנהנתי, עד כדי כך הופתעתי למשמע השאלה, כי לא העזתי לשאול אותה פתאום, אם כי דווקא רציתי, רציתי לדעת מה דעתה לפני שאני מחליטה, בסופו של דבר היא מועסקת כאן דרך קבע, ולא מחפשת עבודה לקיץ כמוני, כך שמעתי, אמרו עליה שהיא לפחות שלושים שנה בחברה הזאת, האורזת הוותיקה ביותר פה. נו? הביטה בי בתהייה, ואני רק משכתי בכתפי, מה אכפת לי, ממש לא משנה, חשבתי לאחר שיומיים תמימים ניערתי, כמעט במשך שמונה שעות רצופות, סדינים ישנים מוכתמים ועליהם חותמת בית חולים. זה היה מצבם, כי הכביסה האינסופית באינספור מכונות הכביסה העצומות לא סילקה מהם כתמים שהתייבשו עליהם בשימוש והצהיבו עם הזמן. ביום השלישי אמרתי בליבי, לא אכפת לי, אחזיק מעמד ויהי מה, העיקר שלא אצטרך לדחוף את ראשי לחללים המפלצתיים, כל אחד מהם שישה מטרים מעוקבים, ולשלוף מתוכם את אחרוני הפריטים.
בהתחלה לא יכולתי להחליט מה עדיף, אולי להיעמד ליד ארגזי הענק המלאים עוד לפני שהם מתחילים בסדרת הנענועים. כובסת בסרבל גננים צצה אז מן המכבסה המהבילה שמאחורי המכונה, פתחה בלי חוכמות את דלת מכונת הכביסה, שלפה מהערמה שבפנים פריט כלשהו, מחתה בו את מצחה המיוזע, השליכה את הפריט בחיוך בחזרה לערמה, ולמראה פניי שהתכרכמו העירה: בלי נזיפות, האורזת תגהץ! אחר כך תכף חזרה למקומה ושוב מילאה את המכונה, זרקה לתוכה ללא אבחנה סדיני בית חולים מצחינים שצבעם לבן מלוכלך.
מטרת הנענוע הייתה לטלטל את הסדינים ולפלוט אותם אחד אחד, פרושים כך שהקצה שלהם יהיה ממש ליד היד של מי שתניח אותם שניים שניים על שרוך העובר לטיפול האורזת. לא יכולתי להרשות לעצמי להתמהמה, כי כאשר לא עמדתי בקצב, מייד התחילו אמרות השפר: נו מה יהיה? מצאת לך איפה לישון! עד שאת זזה, השמש כבר שוקעת. ועוד כהנה וכהנה.
יותר מכול אהבתי לעבוד עם הצוענייה חסרת השיניים. ביום הראשון, בעשרים הדקות של הפסקת הצוהריים, כמעט שאלתי אותה אם לא נמאס לה, אחרי ככלות הכול שלושים שנה הן שלושים שנה, ובחיים יש כל כך הרבה מה לעשות, למה להיתקע דווקא במכבסה, אבל תכף החנקתי את השאלה, כי כשהעפתי מבט במדחום הענקי, התקשיתי להאמין למראה עיניי: חמישים וחמש מעלות. הייתכן? לטשתי את עיניי אל המדחום. האישה השיבה בהעוויה חסרת שיניים, ועיניה שאמרו טוב לב שבו את ליבי ממבט ראשון.
ביום הראשון הגעתי לעבודה מוקדם, נשות המשמרת הקודמת טרם עזבו, ולאחר שהחלפנו בגדים, הובילה אותי הצוענייה במהירות לאורך המקום והראתה לי בקווים כלליים איפה כל דבר נמצא. אני רק רצתי אחריה כמו אפרוח אחרי תרנגולת, מנענעת את ראשי בניסיון לגמד את עצמי וחס וחלילה לא לגעת בכלום, כי ראיתי שהכול לוהט, או מפני שעולים ממנו אדים, או מפני שקודם לכן שימש לגיהוץ.
יותר מכול מצא חן בעיניי לסמן כביסה. הבעיה היחידה בעבודה הזאת הייתה שהמסמנות נאלצו לפתוח ולפזר כל צרור מהצרורות שהגיעו מלוכלכים, ואפילו כאשר הפריטים נשלחו לכביסה בנפרד, הם תמיד הסריחו. למרות זאת עמד באווירו של חדר הסימון ריח נעים של אצטון, וחשוב מכול, הטמפרטורה בו לא הייתה חמישים וחמש מעלות. לכן הסקתי תכף ומייד ששם עובדות המיוחסות. כך גם אמרתי לצוענייה חסרת השיניים בארוחת הצוהריים, אולם היא רק העוותה את פניה והנידה בראשה כאומרת שתמורת שום הון שבעולם לא הייתה מוכנה להתחלף עם אחת המסמנות.
היא עבדה במכונה הישנה ביותר. ביום השלישי נשלחתי אליה, ועד אז בכלל לא היה לי מושג איזה מזל, ממש מזל, היה לי, שקודם לכן רק ניערתי סדינים. בדרך כלל נהגו הנשים להתחלף בעבודה, משום שהאריזה הייתה עבודה של נשים, ומדי פעם בפעם אמרו לצוענייה לעזוב את המכונה ולעמוד ליד המכל. כאשר באה אחראית המשמרת עבת הבשר, שביחס אליה לא ידעתי מה לחשוב, מה בדיוק תפקידה, שהרי היו שם גם מנהל עבודה וגם מנהל מחלקה, ואותה ראיתי בעיקר פותחת את הפה ומתווכחת, הייתה הגברת נעמדת לפני המכל בחלוק עבודה צבעוני, ידיה על מותניה, חוטפת את הסדין מידי ומתחילה לנער אותו בתנועות עצבניות ובכזה כוח, שנדמה היה כאילו באותה הזדמנות היא מנסה לנער מעליה את כל המרירות שבחייה. ככה עושים את זה! את רואה?! צרחה עליי בקול חד, הפנתה לי עורף ומיהרה לתת לצוענייה הרגועה מקלחת של צוננים. הצוענייה העוותה אז את פיה חסר השיניים בחיוך טוב לב כאומרת: גערי כאוות נפשך, אף אחד פה לא עושה את זה טוב יותר ממני.
היא צדקה. עמדתי לידה, פתחתי צרור וביקשתי ממנה להראות לי איך להניח את הסדינים. מובן שהניחה אותם בזוגות, לא זה על זה וגם לא זה לצד זה, אלא כך שהסדין האחד התקדם על השרוך בקושי שני סנטימטרים ותכף אחריו בא הסדין האחר, וכל הזמן היה צריך למשוך, להחליק וליישר, כך שהשרוך לא יתקמט מתחת לסליל, ובמילים אחרות, היא עבדה במהירות הבזק, מעבירה בלי הרף קדימה את הסדינים המושחלים על ידיה. אותה תנועה עצמה במשך שמונה שעות, כמו ציפור שכנפיה נפרשות ונסגרות בלי הפוגה. מדי פעם שלחו אותי לעבוד ליד המכונה הישנה, למכונות החדשות חששו להפנות עובדות זמניות. אין לי מושג על מה ולמה, אף מתלמדת ממילא לא יכלה לגרום שום נזק, המצב היה בטוח יותר מבטוח, כי המכונות החדשות הפסיקו לעבוד מייד כאשר יד כלשהי התקרבה במקרה לסליל שלהן.
כשאיש לא בא, הצוענייה שחיוכה אמר טוב לב גם ניערה וגם הניחה את הסדינים במקומי. בעוד אחותה עובדת מאחורי המכונה, הייתה היא לרוב מקפלת את הסדינים שהגיעו מגוהצים מהצד האחר. בקצות אצבעותיי עודני מרגישה גם כיום את התחושה שיש לאדם שבמשך שמונה שעות ביום מקפל סדינים חמים, מגוהצים, למעט עשרים הדקות של ארוחת הבוקר, הצוהריים או הערב, כי הזדמן לי לעבוד גם במשמרת לילה, רק כדי להתנסות, או ליתר דיוק גם משום שלא רציתי לעבוד במשך יומיים רצופים במשמרת השנייה, וכך משכתי את המשמרת השנייה עד סוף הלילה.
במשך חודש עבדתי במכונה הישנה. ביום האחרון הצטערתי שאני עוזבת, הייתי כה גאה בעצמי שעמדתי בחמישים וחמש המעלות, בסדינים הלוהטים, בתנועות החוזרות ונשנות עד מיאוס. הדבר שהתיש אותי יותר מכול היה השגרה כשלעצמה. אפילו עכשיו, לאחר שעברו מאז ארבעים שנה, הייתי יכולה לעשות בדיוק אותה עבודה, אילו רק העמידו אותי באותו המקום, ואילו מכונות האריזה הישנות היו עדיין קיימות, כי יש לי יסוד סביר להניח שהן פסו מן העולם אחת ולתמיד. מטבע הדברים ייתכן שהחברה שהפעילה אותן, אף היא איננה קיימת עוד, אבל אני יודעת שכל אימת שאני מוציאה כבסים ממכונת הכביסה, או מורידה סדינים יבשים מהחבל, תמיד אני מביטה לאחור, כי אני מוכנה להישבע שאני שומעת אז מרחוק את קולה של הצוענייה המחייכת אליי בפיה חסר השיניים, וקולה שב ושואל כפי ששאל פעם, ביום השלישי, בסוף המשמרת בחדר ההלבשה: נו, מה אהבת יותר? לקפל או להניח? לנער, השבתי לה מניה וביה, והיא פרצה אז בצחוק ולאחר מכן בשיעול כדרך המעשנים, עד שהצטרפתי אליה, צחקתי, ואחרי כן הצטרפתי לשיעולה. במשך שעה ארוכה צחקנו והשתעלנו ביום האחרון.
Márta Patak: Tűrni vagy rakni (“Élet és irodalom”, 2011)
(מתוך כתב העת “חיים וספרות”, 2011)
מַרְתָה פָּטָק נולדה בשנת 1960 בעיר קָפּוֹשְׁוָאר שבדרום-מערב הונגריה והיא גרה בכפר לֵאַנְפָלוּ שמצפון לבירת ארצה, בודפשט. היא למדה באוניברסיטה לשון, ספרות ובלשנות, ובמשך שנים רבות עסקה בעיקר בתרגום ספרות יפה להונגרית, לרוב מספרדית, מאיטלקית ומיוונית. בשני העשורים האחרונים ובמקביל למפעלה התרגומי מרבה פָּטָק לעסוק הן בכתיבת סיפורת והן בפעילות מו”לית.
עיתון 77, גיליון 383
לדף תרגומי סיפורת מהונגרית