הניצחון הגדול ביותר

פֶרְנַנְדּוּ פְּסוֹאָה


הניצחון הגדול ביותר של האדם הוא השתכנעותו בכך שהמגוחך הוא עניין שלו הקיים בשביל האחרים בלבד, וגם אז, תמיד כשאחרים רוצים בכך. מאותה הנקודה ואילך לא היה אכפת לו עוד מהמגוחך, דבר שמכיוון שאינו נמצא בו עצמו, ממילא לא יוכל להרוג.

כדי שיוכל ליהנות מעליונותו בשקט המושלם, שלושה דברים על האדם העליון ללמד את עצמו לשכוח — את המגוחך, את העבודה ואת ההתמסרות.

מכיוון שהוא אינו מתמסר לאיש, הוא גם אינו דורש מאומה מהתמסרות הזולת. מפוכח וצנוע הוא מסתפק במועט ומפיק את המרב מהחיים, הן כדי שלא ירגיש לא בנוח, והן כדי שלא יאפשר לדברים להתקרב אליו יתר על המידה, להתקרב עד כדי כך שתיהרס יכולתם להיתפס כנכספים, ומטעמי כדאיוּת הוא שומר מרחק גם מהגאווה וגם מהאכזבה. הוא לומד להרגיש את הכל בלי להרגיש זאת במישרין, כי להרגיש במישרין פירושו להשתעבד — להשתעבד לפעולת הדבר שמרגישים.

הוא חי בכאביו של הזולת ובשמחותיו — וִיטְמַן אולימפי, פְּרוֹטֵאוּס של ההבנה — בלי שייטול חלק בחווייתם הלכה למעשה. ביכולתו, בהתאם לדרכו, לעלות על הסיפון או להישאר על המזח כשהספינות יוצאות לדרכן — ובה במידה ביכולתו להישאר על המזח ולעלות על הסיפון בעת ובעונה אחת, כי הוא אינו עולה על הסיפון וגם אינו נשאר על המזח. הוא היה כל כולו עם כל התחושות בכל השעות של חייו. הוא היה נוכח, בעודו מתבונן בעיני הפרוטגוניסטים ובלבותיהם, בכל הטרגדיות על פני האדמה. עם אלה שוויתרו, ויתר גם הוא. הוא נפל בכל המערכות ונשאר המנצח בכולן.

הוא ניצח את שמחתו ואת כאבו בכך שחווה את כל שמחת העולם ואת כל כאבו.

הוא זוכר איך זעק במו קולו בקֶרב העם היהודי שהתקהל וקרא: “את בר־אבא”. וברגע שחשב איך אירע כך, הזכיר לו כבר שמו של בר־אבא כי בר־אבא הינו הוא עצמו, כמוהו כמשיח שהעם לא ביקש. כשרצה לשוב ולהיזכר איזה מין אחד העם היה הוא, ראה שלמעשה היה כולם. אם נשא את מבטו קמעה אל־על, או־אז חש בחלום על מצח האשה שהיה מצחו, את שערותיה השחורות של מָרִיָּה. הוא חש שדיים. מֵאַחַר שֶׁאֵלֶּה הסיטו את הגיגיו לכיוון הדחף המיני, פרץ פתאום בבכי ויָדע שהוא המגדלית. כאשר פרשׂ ידיים לרווחה, נזכר כיצד פִּילָטוֹס רחץ את ידיו כדי להתנער מאחריוּת, ובשעה שדמותו התמוטטה בתור שׂר מאה רומאי, הטוּגָה הנחלמת שהתחככה בו קלילות היתה טעונה בתחושה האידיאלית של עורו שלו.

הוא עצם את עיניו, עיני החלום עצמו, בלוויית העייפות המרובה של כל זה, ובהרהור אחרון שקדם לאידשון, קני המידה לסוף כל זה, דאו כעיט במרוֹמים, בדמדומי ערב עם הרים ירוקים ברקע.

העייפות מגודש כזה של תחושה מפוזרת גרמה לו דיכאון, והדיכאון מצדו גרם לו רגשות דיכאוניים — וביניהם, על גבול העייפות, החמלה הרכה והבוכייה על הזולת — סיפור של משרתת המספרת בלילה, כשהמסכן שלא היו לו חברים גילה את גבירתנו על הכביש לבושה בבגדי רועה קטנה, והיא אחזה בידו והובילה אותו לשמים.

הילדוּת שנזכר בה פתחה את הדלת למשיח שנכנס בעודו מרגיש את כל דמעותיו של הבכי.



הסיפור “הניצחון הגדול ביותר” הוא אחד מ-33 יצירות פרוזה מאת פרננדו פסואה, הכלולות בספר “פסואה פי שלושים ושלושה” שרואה אור בימים אלה בהוצאת כרמל.


הארץ
לדף תרגומי סיפורת מפורטוגלית

Skip to content