סטרטיס חוויאראס
תיל דוקרני מצפה זהב? מקהלת נשים בשחור מאששת באזני שזה ממש באפנה. ראינו כבר צלבים צל”שים, חגורות כדורים, רטיות לעינים, קסדות, תגים ודסקיות זהוי בחלונות ראוה
ובארועי פתיחה של גלריות. אבל נזרי תיל דוקרני? כתרי קוצים? האם אין שום דבר שלא יתדרדר לכדי יצירת אמנות? אחת הנשים מושיטה את ידה אל ענף נמוך, קוטפת פרח שטה, מחככת אותו באפי. התעטשות (לבריאות), אבל התעטשות בריאה מספיק כדי לשנות את התפאורה:
דרום גרמניה – שדה עטור שלג (איך העוף הדורס הזה עט על חית האדמה בטפריו ובמקורו, מטלטל את ראשו החזק כדי לקרע את הבשר בפיו, בעוד צפרניו לופתות ושאר הויתו מושכת את הלמות כנפיו מעלה, מתגברת על האחר ומניפה אותו אל-על, כך שהפרפור האחרון של היצור הקשור לאדמה נראה כמו מאמץ לעוף). השלג מכסה את כל מה שפתוח, את כל מה שריק, אחר-כך מכסה את הכל בעוד. ומקהלת חלצותת-שחורות-וחומות (פיות מלאים בשלג) מהמהמת, “סלח לנו, לא היטבנו לדעת איך לא להתענג על ענויך. היינו מרשעים ושמחנו לאידם של תלות? ושל זעקותי?, כי כאבך ואימתך הנו אותנו”.
כך הם נשמעים. הם אינם משכנעים אותנו. אפשר לכנות את זה בכי מעשה. בסופו של דבר אנו הזוכרים את המתים ואת הנעלמים. אנו הרואים אותם מרחפים באויר הקר מעל פני האדמה, מבכים אותנו על הכאב שאנו סובלים לפני שאחרים יירשו אותו, כי נבצר מהם לא להכנס לחלומותינו הקבוציים באפן קבוצי.
המשורר היווני סטרטיס חויאראס נולד ב-1935 בכפר קטן בפלופונס, בן לפליטים מאסיה הקטנה. הוא פירסם ארבעה ספרי שירה ביוונית לפני שהיגר לארצות הברית בשנת 1967. חויאראס חי באמריקה ברציפות עד 2000, והחליף את שפת כתיבתו: שלושת הרומאנים ושני ספרי השירה שכתב בשלושת העשורים האחרונים של המאה הקודמת התפרסמו באנגלית. מאז 2000 ואילך חויאראס מחלק את זמנו בין אתונה לבין בוסטון, שבה הוא מלמד באוניברסיטת הרווארד ספרות וכתיבה יוצרת.
הופיע במדור ספרים, “הארץ”
לדף תרגומי שירה משפות נוספות