פרה קלדס
מסקנה נמהרת
קיבלתי פעם פרח אדום, ולא ידעתי אם מדובר באיום או בראיה עדינה לכך שיש לי מעריצה. חככתי בדעתי ולבסוף הסקתי שהסברה השנייה היא הנכונה (כי אהובות חסרו לי יותר מאויבים). בדעתי כבר עלו מחשבות מאושרות, מבוססות על פגישות ערטילאיות, אלא שאז נשמעה דפיקה על דלתי ובפתח שב והופיע נער השליחויות שנהג באופנוע. הלמות לבי גברה, אך לשווא. הנער אמר לי שהוא טעה בדירה וביקש שאחזיר לו את הפרח.
תעתוע
כשהתגלחתי לפני כמה ימים, גיליתי בי פן חדש. זה לא היה פן שלא הכרתי. ליתר דיוק, הוא הזכיר לי את מראהו של אחד משכני, מישהו שאיני מסוגל להסתכל עליו, בנאדם בלתי נסבל שאני רב אתו על כל צעד ושעל. מאז אני כועס על עצמי ושונא את עצמי, כי איני יכול להישאר עוד לבד.
הספד
בשורה רעה: מתה הזקנה שאף פעם לא רצתה למות. אובדנה מכאיב במיוחד, כי מה שהחזיק אותה בחיים היה המוניטין שיצאו לה כסקרנית בלתי נלאית. היא אכן רצתה לדעת הכל, ממש בלי יוצא מן הכלל. עכשיו – בואו לא נרמה את עצמנו – אשר יגורנו בא לנו.
עיקר הבעיה הוא למצוא לה תחליף. המכרז בתוקף.
חורים שחורים
חברי היה מאלה שרוח חיים נכנסת בהם בשיחות המתנהלות בשעת קינוח הסעודה, כשמגישים את הקפה. הוא הניח את ידו בעדינות על זרועי ואמר לי:
“שמע, בוא לא נרמה את עצמנו. אנחנו העתיד של העבר ולפיכך גם העבר של העתיד…”
אחר כך הנמיך את קולו והוסיף:
“אולי זה נראה לך מוזר, אבל לאדם מעולם לא היה הווה”.
חללים לבנים
אני צריך רק שיסבירו לי למה יש לי נטייה לומר תמיד את ההפך. הסרתי אפוא את ידו של חברי, גם אני בעדינות, ואמרתי לו:
“ובכן, אני איני רואה את זה כך. אני מאמין שלאדם יש הווה בלבד. מאז ימי קדם ועד העתיד, שאין לרדת לחקרו, יכול האדם לסמוך רק על קיומו של כל רגע בכל יום. השאר אינו אלא זיכרונות או חלומות”.
“אז מה?” שאל אותי.
השתררה דומייה מהסוג שהמלים קורמות באמצעותו עור וגידים, אחת היא אם נדמה שיש סתירה פנימית בדברים. בסופו של דבר הצעתי לו שלא נדון עוד בעניין, אלא נשאיר אותו כמות שהוא.
“בסדר גמור”, הסכים חברי, ובכך שם קץ אכזרי למחלוקת מבטיחה.
מתוך “משלך לשלי”, 1984
פרה קלדס נולד בברצלונה ב-1912 ומת בעיר הולדתו ב-1994. בעקבות מלחמת האזרחים גלה למקסיקו וחזר לספרד רק כעבור 23 שנים. קלדס פירסם בין השאר את הספרים “הליצן הראשון” (1936), “זיכרונות מיוחדים” (1942), “מחר בשלוש בבוקר” (1959), “זר בגן” (1985) ו”מכתבי אהבה” (1996). מכלול סיפוריו ראה אור ב-2008, ובאותה שנה התפרסם גם רומאן מעיזבונו, “העיר העייפה”. הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים הקטלאנים במאה העשרים.