ז’ואן נבארו
והגנים התמלאו עלים, והמנגינות מתו בפינות החדרים השוממים של הארמון, אשר צמח מעבר לשלושת הברושים של האושר. שמעתי את קולך שקרא לי כאשר הלילה ירד עלי כמו אבן מיידה, חזקה, השוברת את רעפי היום ההוא.
הזמנת אותי לארוחה מוזרה. פתחת לי אלף דלתות אל המבוך החבוי. גופי צרב את נפשי.
אהבה, אהבה, אל תברח. המולת אקדחים במסדרון. מי אתם? מי אתם? הירח בראי, והראי עיוור. מי אתם? אמרו לי, האם זו הדרך לדרך? החדר המתמוטט. הפמוט ההוא, הפמוט האורב לי!
המלאכים נוהמים במרפסות, והמרפסות קורסות. אלוהים, אלוהים, האם זו הדרך? הדממה מקשיבה לעצמה במאורות החתולים.
הבטתי בעצמי במראות, לא זיהיתי את דמותי. עדיין הגביעים והאפר. והשעונים אילמים, אילמים. דבר, דבר ורמוס את המוח הזה בגלגלי מרכבתך!
ואיש לא הגיע.
ז’ואן נבארו נולד בשנת 1951 בכפר לה ספור (דרום קטלוניה). פירסם עד כה שבעה ספרי שירה. נבארו המתגורר בעיר ולנסיה מתרגם ספרות איטלקית לקטלאנית ומלמד פילוסופיה בתיכון.