חוּאן חֶלְמָן
הדלת
פִּתְחִי אֶת הַדֶּלֶת / אַהֲבָתִי
קוּמִי / פִּתְחִי אֶת הַדֶּלֶת
דָּבְקָה נַפְשִׁי לְחִכִּי
רוֹעֶדֶת מֵרֹב אֵימָה
חֲזִיר הַבָּר הַהֲרָרִי רָמַס אוֹתִי
חֲמוֹר הַפֶּרֶא רָדַף אַחֲרַי
בִּשְׁעַת חֲצוֹת שֶׁל הַגָּלוּת
אֲנִי עַצְמִי חַיָּה רָעָה
אפיטף
חַיְתָה בִּי צִפּוֹר.
בְּדָמִי נָסַע פֶּרַח.
לִבִּי הָיָה כִּנּוֹר.
אָהַבְתִּי אוֹ לֹא. אֲבָל
לִפְעָמִים אָהֲבוּ אוֹתִי.
כְּמוֹ כֵן שִׂמְּחוּ
אוֹתִי: הָאָבִיב,
הַיָּדַיִם יַחַד, מַה שֶּׁמְּאֻשָּׁר.
אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהָאָדָם אָמוּר לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר!
(כָּאן נִטְמַן צִפּוֹר.
פֶּרַח.
כִּנּוֹר.)
בינואר 2014, בהפרש של שבועיים בלבד איש מרעהו, מתו באותה שכונה של העיר מקסיקו סיטי שניים מגדולי היוצרים של אמריקה הלטינית במאה שעברה ובמאה הנוכחית: המשורר הארגנטינאי חואן חלמן (יליד 1930) והמשורר והסופר המקסיקאי חוסה אמיליו פצ’קו (יליד 1939).
חלמן, בן למהגרים יהודים מאוקראינה, נולד וגדל בשכונת ויז’ה קרספו שבבואנוס איירס, אבל לדבריו קיבל את ראשית ההשראה לשירתו משירי פושקין, שאחיו ציטט באוזניו ברוסית, שפה שחלמן לא ידע ולא הבין. ברבות הימים נהפך חלמן לאחד מגדולי המשוררים הארגנטינאים במאה העשרים, וזכה כמעט בכל הפרסים היוקרתיים שיוצר הכותב בשפה הספרדית עשוי לחפוץ בהם, ובכללם פרס חואן רולפו, פרס נרודה, פרס המלכה סופיה ופרס סרוונטס.
יחד עם זאת חווה מלחמות, עריצות וטרגדיות משפחתיות מחרידות. על חייו של חואן חלמן, שהיה מראשית דרכו הומניסט ואזרח מעורה ומעורב פוליטית, הטביעו אחת ולתמיד את חותמם היעלמותו של בנו ושל כלתו ההרה בתקופת הדיקטטורה הצבאית במולדתו, רציחתם לאחר הולדת נכדתו, חיפושיו המתמידים אחרי הנכדה שמשפחתו של שוטר אימצה באורוגוואי, ופגישתו עם נכדתו בתום עשרים ושלוש שנות חיפושים.
לאחר עליית החונטה הצבאית לשלטון בארגנטינה נאלץ חלמן לגלות מארצו בשנת 1976. הוא חי שנים אחדות באירופה ובארצות הברית, ובשנת 1988 השתקע במקסיקו. למן ספר ביכוריו, “כינור ושאלות אחרות” (1956), ועד ספרו האחרון, “היום” (2013), פירסם חלמן יותר מעשרים ספרי שירה, ויצירותיו תורגמו לשפות רבות, בין השאר לעברית. על יצירתו העיד לא פעם, כי על אף צל השכול המרחף מעליה, היא נכתבת מתוך רגש אובדן ולא של שנאה או כעס.
בתשובה לשאלת עיתונאי בדבר מעורבות פוליטית וכתיבה מגויסת ענה חלמן: “המקום שהאידיאולוגיה תופסת בסובייקטיביות של הסופר נראה לי מצומצם, וברור שיש לדון בכל מקרה בנפרד. בקשר בין הכתיבה לבין המחשבה הפוליטית יש ערוצים חשוכים עד מאוד. עזרא פאונד יצר תעמולה לטובת מוסוליני, אבל חיבר גם שיר על ההלוואה בריבית ששום מרקסיסט־לניניסט־מאואיסט־פידליסט לא יחבר מן הסתם אף פעם. בלזק תמך במלוכה, אבל הדמויות החביבות ביותר ברומאנים שכתב הן תמיד רפובליקאיות. כלום מישהו יודע משהו על האידיאולוגיה של שייקספיר? האם ידוע אם היה קומוניסט או פאשיסט?”
חלמן האמין באדם ובכוח היצירה, ועם זאת ספרו האחרון מביע גם חרדה עמוקה לנוכח המתרחש בעידן הנוכחי, שבו לדבריו “ההווה מפיל עלי את חיתתו, לא רק בגלל המשבר הכלכלי, אלא גם בגלל המשבר הרוחני, ואיני מתכוון בכך לענייני דת. דומה שהושתתה שיטה שלמה שתכליתה לעקור מאתנו את הרוח כדי שניהפך לקרקע פורייה שמשטרים סמכותניים יוכלו לעשות בה כאוות נפשם. ויש סוג מסוים של הסתגלות, שהיא הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות לאדם: הסתגלות לטרור, לרצח עם באמצעות הרעב, להיעדר חינוך בשביל כל העולם”.