אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר
יָצַרְתִּי עֲדָשׁוֹת כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ.
כָּל הַלַּיְלָה שִׁיַּפְתִּי אוֹתָן
וְהִגַּשְׁתִּי לֶאֱלֹהִים
אֶת רְסִיסֵי רוּחִי.
דּוּמִיָּה. וְרָאִיתִי:
הַכֹּל הִשְׁתַּקֵּף בְּאֹרַח שָׁגוּי.
הַאִם אֲנִי כָּעֵת רָאוּי,
כְּשֶׁאֲנִי מֵבִיא אֶת הַכְּאֵב הַזֶּה, אֶת הַבְּדִידוּת,
לְלֹא
בּוּרוּת בִּכְתָב.
אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר (1995-1922), אחת המשוררות הפיניות החשובות ביותר במאה העשרים, היא יוצרת ששירתה השפיעה רבות על משוררים פינים המוכרים בארץ יותר ממנה, למשל אווה קילפי, סירקה טורקה ופנטי הולפה. מנר היא המייצגת הבולטת ביותר של המעבר מהשירה המסורתית למודרניזם של שנות החמישים במאה שעברה. יותר מכול מאפיין את שיריה השימוש בשפת סמלים עשירה ורבת דקויות המצביעה על קשר הדוק עם עולמות הטבע, המיתולוגיה והמוזיקה. שני השירים שלהלן לקוחים מהקובץ “המסע הזה” (1956). אסופה עברית ראשונה משירתה, “צלול, אפלולי, צלול“, תראה אור השנה בהוצאת כרמל.