ז’וּזֶה וִיאָלֶה מוֹטִינְיוּ
כאשר נפתחה הדלת, זקפתי את עפעפי. נכנס מבעדה קשיש בחלוק תכול ומבט כהה. אחריו באו שתי נשים גבוהות ושמנות, הראשונה נשאה עמה קופסת מתכת וזו שאחריה – רצועות עור. הן התעכבו רגע כדי לסגור את הדלת, ומן הקפלה של בית החולים התגלגלה לאוזני שירה בקול דקיק.
“אתה מוכן?”
חייכתי כמשיב בחיוב. באותו אחר הצהריים עמדו סוף כל סוף לתפור לי את הזרועות, וכעבור שבוע בלבד היה מסתיים הטיפול בחיבור הראש לגופי. מדענים אחדים והוגה דעות, ביניהם גם חתן פרס נובל, עבדו זה ארבעה חודשים על מה שהתעתד להיות מוחי החדש.
היה שם הדוקטור מַנְסִיאוּ, והמוניטין שיצאו לו לא השאירו שום מקום לספק כי יעלה בידו להתקין את הזרועות שיוחלפו כך, שאוכל לחבק רק את מי שיתקרבו אלי מאחור. עתה עולה על דעתי שכוונתו היתה להצליח ליצור מפלצת, ובאופן כזה להגיע אל שיא השיאים של הקריירה הרפואית ארוכת השנים שלו.
היה אז פברואר ועכשיו כבר מאי. סביר להניח ששכחו אותי כליל, מפני שהראש עודנו בתנור, מונח על משטח הכירה, והזונדות נצבעות בהדרגה בצבע יוצא מן הכלל. בינתיים הפסיקו לבוא הנה אפילו כדי לנקות את החדר, ואני באמת תוהה ממתי ואילך אירע הדבר. כעת הדלת נטרקת שוב ושוב ברוח, מפני שלא סגרו את החלון כהלכה, והתריסים איכשהו השתחררו.
חדלתי לשמוע את השירה הדקיקה, אבל מפעם לפעם עדיין עובר מישהו על פני העוגב של הקפלה ומעביר את אצבעותיו על הקלידים. הצליל הזה כשלעצמו מורה על התדרדרותם של התווים. איש אינו חולף עוד במסדרון הסמוך. ייתכן שגופי נמצא בראשית תהליך ריקבונו, אולי אף החל להצחין, אך טרם שבק חיים. עודני מסוגל להניע את אצבעות ידי השמאלית.
המקום הזה שורץ עכברים, עיני עוקבות אחר יונה המעופפת מעל לתנור, ובעטיים של כל האותות הללו אני נואש מן התקווה להגיע אל הארץ המובטחת.
(מתוך “בעמק הבכא”, 2003)
הסופר, המשורר והעיתונאי הפורטוגלי ז’וּזֶה וִיאָלֶה מוֹטִינְיוּ נולד בעיר פוּנְשָׁל שבאיי מָדֶיְרָה בשנת 1945. בשנת 2002 זיכה אותו ספרו “סצנות מחיי מינוטאור” בפרס אגודת הסופרים של ארצו. וִיאָלֶה מוֹטִינְיוּ כתב בעיקר קבצים של סיפורים קצרים, ספרי שירה וספרי ילדים, אבל גם מחקרים על יצירותיהם של לוחמי הרפובליקה הספרדית שנשלחו למחנות הריכוז הנאציים. עם יצירותיו בפרוזה נמנות “נוף דומם מואר” (1968), “בין העם והעקרונות” (1981), “סיפורי זמנה של גבירה אחרת” (1985), “מלון גראבן” (1998), “המוּרים” (2000) ו”רק פסל של סוס בכיכר החירות” (2002). יצירותיו תורגמו לאיטלקית, לבולגרית, לגרמנית, לספרדית ולרוסית. חי בעיר הולדתו.