איליאנה גומס ברבסי
הבית ההפוך
ובכן, לבסוף הלך לביתה, וכך נודע לו שגם היא אוהבת לאסוף קשישים קטנים מחרס וג’ירפות מבדולח. ובכן, מיטתה השתנקה מרוב
רומאנים של אגתה כריסטי וסימנון. נכון ניחש שהיא מעדיפה גשם, תפוחים ואת הנופים של אנטואן ואטו. או את הערפל על פני הגשר. גם אם מעולם לא הודתה בכך, כל דבר בחדרה שימש ראיה מוצקה. ובכן, גם היא חששה מפני מה שהיתה עלולה לומר ושמרה את כל תעלוליה בארון: הן היה מובן מאליו שלא ירחיק לכת עד שם. בשעה שחיכה שהיא תתפשט, תהה אם באחד הימים יזכה לראותה והיא אז מכוסה בקרם ולוגמת תה, שמנה, זקנה וצחקנית יותר, ואם היא תשאל אותו אז אם עודו זוכר את אוסף הבדולח הזה, את הקיטש העלוב, איך קפאו מקור, או את האהבה.
מתוך “המשכים של חוט אבוד”, 1982
האישה שאהבה את הגשם
אשת סיד משחילה את בטנה לעונה מיוחדת. בבת אחת ובלי סערות מגיח יום גשום ומגיש לנו את בנה. מספרים שהאב מאושר, או ליתר דיוק הוא עדיין לא תפש את זה: משקע הקפה עם עלות השחר אינו רב ממספר המלים הסתומות בין בני הזוג. זאת ועוד, האשה חיכתה בקוצר רוח עד חמש אחר הצהריים, בידיעה שמאום ממילא לא יאבד, ובכל זאת דברים כה רבים שאהבה כבר הלכו לבלי שוב. למשל, מראה הציפורים המוטבעות על חגורת בד שמעתה ואילך לא תחגור עוד. או פיתול שני גופים מאחורי השמשה. בדברים שסופרו לבסוף היה יותר משמץ של תעלומה, גרסאות שגויות ותהייה בדבר יכולת הקירות להתעבר ולהרות רק ממים. כיוון שנבצר ממנה לחמוק מהלעג, התאמצה רבות וניאותה לנדב את שדיה כדי להפיח רוח חיים בתינוק. קשה להאמין, אבל שאר הדברים פרחו מזיכרונה במרוצת הזמן. הבריות לא שאלו שוב למה כל אימת שיורד גשם אחר הצהריים, מתדפקת על הדלתות פה ושם דמות חיוורת המראה צרור בגדים מוזר ומספרת שזה בנה החדש. אחרי סיפורים אינספור על משולשי אהבה והריונות שערורייתיים, היה נהיר לכל שהעלילה לא תיהפך עוד לחוט שני, ולכן מעולם לא נודע מי טוותה אותו.
מתוך “עוברי אורח מוזרים”, 1990
הסופרת, העיתונאית והתסריטאית הוונצואלית איליאנה גומס ברבסי נולדה בקראקס ב-1951. היא למדה לשון וספרות והתמחתה בחקר מדע בדיוני. גומס ברבסי כותבת בעיקר סיפורים קצרים ורומאנים. היא פירסמה, בין השאר, את הספרים “ברגים של מוסך” (1983), “עוברי אורח מוזרים” (1990) ו”דום, ולא לנשום!” (2009).