חיימה חיל דה ביידמה
עכשו אספר לכם
איך גם אני בקרתי בפריס, והייתי בר-מזל.
זה קרה בשנות נעורי הטובות,
שנות שפע
הלב, שבהן נטישת הורים ומולדת
פרושה להרגיש חפשי יותר לתמיד, וזה
ארע בקיץ, אותו הקיץ
של השביתה, של שירי ברסנס הראשונים
ושל הספור היפה
של כמעט אהבה.
עוד חי בזכרוני הלילה ההוא,
זה עתה הגעתי. עודי מסתכל
מתחת לגשר סן מישל, יד ביד, בדממה
על סהר אוגוסט הגדול, שנתלה בין מגדלי
נוטרדם, ועל כחל
הנהר שנחלם פעמים כה רבות – בלתי-אפשרי
It’s too romanhtic כמו שאמרת,
כששפתינו נפרדו.
באיזה מקום אבוד
של ארצך, באיזו פנה של אמריקה הצפונית
ובחדרו של מי, בשעות המכערות ביותר,
כשאתה נכסף למות ולא אכפת לך באילו זרועות,
יגיע אליך מה
שמגיע אלי עכשו, אותה חמימות אנושית
ואור שמים רוחשים ושוקטים
שם, מעל לסן?
כמו חלום שכבר חיינו כה מזמן,
כמו השיר ההוא
של אז, כך חוזר ללב
ברגע אחד, בעצמה אחת, ספור
אהבתנו,
מערבב את הימים ואת לילותיהם,
את הרגעים המאשרים,
את הגערות
בדרך למטה – ואת הנסיעה ההיא
בקרון המטרו אטואל-נסיון.
מתוך “גופי הנטייה”, 2000
המשורר הספרדי חימה חיל דה בידמה נולד בברצלונה, בחיק משפחה בורגנית אמידה, בשנת 1929, למד משפטים באוניברסיטאות של ברצלונה וסלמנקה, ולמן שנת 1959 ואילך ואילך עבד בעסק משפחתי. היקף יצירתו הספרותית אינו רחב, אולם שירתו נחשבת לאחת המייצגות המעניינות ביותר של בני דורו. חיל דה ביידמה לא הסתפק בהבעת מחאה בפוליטית בשירתו, אלא התעמק בשימוש במלה כבחומר אסתטי וביסוד החווייתי שבשיר. בין ספריו “לפי הרשעת הזמן”, “חברים למסע” ו”לקחים”. אחרי מותו בברצלונה מאיידס בשנת 1990 התפרסם יומנו, “ציור האומן בשנת 1956”.