דימיטרה כריסטודולו
מיד כשחזר מהעבודה פשט הדוד איסידורוס את מעילו, חלץ את נעליו, רחץ ברעש את פניו ואת ידיו, ואחר-כך נעמד באמצע המטבח ואמר: “אנחנו שולחים אותו בחזרה לאחיו”. הדודה כמעט התמוטטה. “מה אמרת?”, מילמלה. “תגיד לי מה אמרת”. “אמרתי שהוא יצטרף לאחרים”. “ונשאיר את הבית יתום?” “הבית יתום ממילא”, הרים הדוד איסידורוס את קולו וצנח על אחד הכיסאות.
הדודה התיישבה גם היא. שעה קלה לא דיברו. “בואי נאכל”, פלט לבסוף הדוד. הדודה צייתה בחושים מעורפלים. איש מן השניים לא נגע בצלחת. “הוא כבר חודש אצלנו. בסוף הוא עוד יתרגל. הוא ירצה להישאר כאן”. “שיישאר. הוא לא תופס מקום”. “את יודעת שהם מחפשים אותו. הם בוכים ומחפשים אותו. אנחנו לא יכולים להפריד בין הילדים”. “לא אנחנו הפרדנו ביניהם, איסידורוס”. אגרופו הלם בשולחן: “אמרתי לך לא לדבר על זה יותר. עכשיו הם שוב כולם ביחד. רק הוא לחוד”. הדודה הרכינה את ראשה, הזמן חלף. בסוף נדף ריח של שקט מהחולצה שלי. “תריח את החולצה שלו”, אזרה הדודה אומץ. הדוד שמט את ראשו בין ידיו. “אנה”, אמר אחר-כך בשקט, “זה לא מקום לילדים. אנחנו כבר זקנים, את לא תופשת?” “לא כל כך זקנים, איסודורוס. אתה רואה שגייסו אותך לעבודה”. “כבר לא נשאר להם את מי לקחת”. “אמא שלי חיתה הרבה”. “גם אמא שלי”. “אתה רואה? תן לילד להישאר אצלנו, איסידורוס”. “אמרתי לך שהאחים שלו מחפשים אותו”. “אבל אמא ואבא שלו לא”. “נכון שמהם לא שמעתי, אבל אם האחים שלו מחפשים אותו…” “אחותך רוצה שהוא יישאר כאן, אני מרגישה את זה. וגם הוא בעצמו רוצה. תריח! תריח!” היא תפסה את ידו ולפתה אותה. עיניה זרחו משמחה. שוב נדף ריח ניחוח מחולצתי. הדוד איסידורוס דחף את צלחתו והזיז את כיסאו לאחור. הדודה אספה את הכלים והחזירה את השאריות לסיר. היא התחילה להכין לו קפה והביאה גם את הסיגריות שלו. “ילד טוב”, לחש הדוד איסידורוס כששאף בפעם הראשונה. הסיגריה ניצתה לאט. “ילד טוב”, אמרה גם היא, חדורת תקווה. “איכפת לו מאתנו, הוא מכבד אותנו. בעיניו אנחנו טובים יותר מאמא ומאבא”. העשן חג מסביב לקנקן והחל מיתמר לעבר התקרה. גבותיו של הדוד שקעו במחשבה שלא נתנה לו מנוח. “תפסיקי כבר. האנוכיות מעוורת אותך. הילד רוצה להיות עם האחים שלו”. הוא כיבה את הסיגריה באמצעה ושתה את המים ברעש. “תכיני לו את החיטה שלו”. הדודה אנה הסירה אז את סינרה והניחה אותו על משענת הכיסא. אחר-כך צנח ראשה על חזה והיא פרצה בבכי אילם, טופחת מדי פעם על ברכיה. הדוד איסידורוס הצית סיגריה שנייה ונעץ את מבטו בשיש של הכיור. באחד הסדקים הצטברו חלודה ומלח. הדוד העביר את אצבעותיו השמנמנות בשערו, נאנח ושוב כיבה את הסיגריה באמצעה. אחר-כך קם בכבדות ופתח את החלון הקטן, שהיה עדיין מכוסה באדים מהסיר. רוח מקפיאה חדרה פנימה. הדודה אנה התכרבלה בסודרה. הדוד התיישב שנית אילם והחל ממולל באצבעותיו את אחת הפינות של מפיתו הנשכחת. “תכיני לו את החיטה שלו”. שב ואמר לבסוף.
חולצתי שאפה לקרבה עד בלי די מהאוויר הצח של ינואר. היא תפחה, הדיפה ניחוח, וכמהה עד מאוד לשיבה, אך יותר מכך, כואבת ואוהבת, פרשה החולצה את שרווליה והמריאה עוף אל עבר החלון הפתוח.
נפרדתי מהם לשלום ועברתי מעליהם. ראשיהם נפנו להביט בי בפעם האחרונה, והרהור כלשהו התערבל בשערם האפור. יצאתי מבעד לחלון, חציתי את העיר השרופה למחצה, ואחרי שעות רבות הגעתי לגבעה, שעליה נמצאו אמי ואבי, אחיי ושנים-עשר מבני ארצי, שלא עמדו בצעדה המפרכת בשלג אחרי שהקימו אותנו ממיטותינו ורק החולצה לבשרנו. מצאתי את השיח שממנו לקחה אותי הדודה אנה לניכר ושוב טיפסתי עליו. משונה, הוא עדיין היה מלא פרחים כחלחלים זעירים.
מתוך “חוף באור החורף”, 1996
דימיטרה כריסטודולו נולדה באתונה בשנת 1953. למדה משפטים ולשון ועובדת בהוראה. פירסמה קבצים אחדים של שירה וסיפורים קצרים, ביניהם “סוסיו של מירובליטוס” (1974), “אדמה” (1985), “תפילת החוצפן” (1991), “הברוש של החרוצים” (1995) ו”חוף באור החורף” (1996).