אורחן ולי קניק
רובינזון
סבתי היא חברת ילדותי
האהובה עלי ביותר
למן היום שבו טכסנו עצה כדי להציל
את רובינזון המסכן מן האי השומם
ובכינו ביחד
על התלאות שעברו
על גוליבר האמלל
בארץ הענקים.
חלום
ראיתי בחלומי שאמי מתה.
יקיצתי בבכי
הזכירה לי את בכיי
בבקר החג, כשראיתי
את הבלון שלי פורח מידי
לשמים.
האנשים
כמה אני אוהב את האנשים ההם!
את האנשים ההם, שבעולמם
הצבעוני הדהוי, ביחד עם התרנגולות,
עם הארנבים ועם הכלבים שעל המדבקות,
דומים לאנשים חיים.
צלי
נמאס לי, נשבר לי לגרר אותו,
שנים, בקצה אצבעות רגלי;
הגיע הזמן שנחיה קצת בעולם הזה,
הוא בנפרד,
ואני בנפרד.
אשת הנהג
אשת הנהג, אל תתאכזרי אלי;
אל תורי לי כך מבעד לחלון,
בעודך מתפשטת, מחליפה בגדים;
שמת עין על גיסך;
ואני במיטב עלומי,
לא בגיל להרקב בבתי-סהר;
אל תתאכזרי אלי.
יש בוודאי משהו
יום יום הים הזה יפה כל כך?
כך נראה הרקיע בכל זמן וזמן?
בכל זמן וזמן יפים כל כך
הרהיט הזה, החלון הזה?
לא,
באלהים לא;
יש בודאי משהו בתוך המשהו.
להתעצב
הייתי עלול לכעס
על מי שאני אוהב,
אלמלא למדה אותי
אהבתי
להתעצב
אורחן ולי קניק, מגדולי משורריה של טורקיה המודרנית, נולד ב-13 באפריל 1914 באיסטנבול ומת ב-14 בנובמבר 1950. הוא כתב שירים ליריים, פשוטים כביכול, בלשון עממית, ותיאר ביצירתו את חיי האדם הפשוט, את זיקתו לארצו, את מקומו בעולם ורבות מחוויותיו. אורחן ולי קניק הוא אחד המשוררים הנקראים ביותר בטורקיה. שיריו יצאו לאור ביותר משישים מהדורות, ורבים מהם הולחנו והוקלטו בידי הזמר והמלחין זלפי ליונלי.